"ממרום גילי יש בי ניצני ייאוש"

בימים שטומי לפיד היה הכוכב הפוליטי, התדפקו לעת ערב על דלתו של דליק ווליניץ בהוד השרון שלושה פעילים של שינוי. דליק, אמרו לו, עשינו סקר בקרב תושבי העיר והשם שלך היה בין השמות שעלו כמועמדים מובילים לרוץ בראש רשימת המפלגה לעירייה. ווליניץ המופתע ביקש לחשוב על זה עד מחר. כל הלילה לא עצם עין ולמחרת הודה להם על ההצעה וסירב. "באתי ממשפחה רוויזיוניסטית", הוא אומר כשאנחנו יושבים בחדרו של איציק ויינגרטן, ראש מגמת התיאטרון בסמינר הקיבוצים, העמוס בספרים, בניירות ובפוסטרים. ווליניץ עושה שם כבר כמה שנים פרויקטים עם הסטודנטים למשחק, האחרון שבהם ההצגה "חיות אדם", העוסקת בסבלם של בעלי החיים בדרך לצלחת - עניין שנמצא בנפשו. "הייתי הראשון והאחרון בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב שהצליח להיבחר מטעם הליכוד לנציגות החוג באגודת הסטודנטים. היו איתי אז באגודה חברי כנסת שמכהנים היום, אבל הייתי תמים. הגעתי להצבעות ולא הבנתי שהכול נסגר מראש והייתה שם שחיתות כללית. אני גם אחד שנעלב נורא מהר. חוץ מזה, מה שמניע את שחקני התיאטרון הוא הצורך באהבת הקהל".

כמו בפוליטיקה, לא?

"נכון, אבל הצורך שיאהבו אותך ואת ההצגה שאתה מופיע בה גדול יותר".

ועדיין, להשפיע באמת על החברה אפשר בפוליטיקה יותר מאשר בהצגות וברדיו.

"לח"כים אין שום השפעה, למעט הצעות החוק שהם יכולים להגיש. ההשפעה האמיתית נמצאת בידיהם של מנכ"לי משרדי ממשלה ושל שרים. בגלל האג'נדה הסביבתית שלי, יצא לי לשבת לא מעט בוועדות בכנסת. יושבים שם שלושה ח"כים עם 700 אורחים שמביאים נתונים שאמורים לזעזע את אמות הספים, ולא קורה כלום".

ומבחוץ אתה משפיע יותר?

"ממרום גילי יש בי ניצני ייאוש. עוד לא שכח הסיפור של ראש עיריית רמת גן, אז יש את הסיפור עם ח"כ קירשנבאום. היה לנו נשיא שסרח, שר אוצר וראש ממשלה. זה משהו עמוק ועצוב. הדבר היחיד שיכול לעשות שינוי הוא שכל אחד יתמקד - את כעיתונאית עם היושרה שלך ואני שמביים הצגות חברתיות והניסיון שלי להביא לרדיו אקטואליה באופן לא מתלהם. חוץ מזה, אין לי עצה מבריקה".

אתה בעצם אומר לאזרחים, עזבו, אין תקווה, אז בשביל מה להצביע?

"את יודעת מה? ישר חשבתי על מלחמה. כמי שעבר הרבה מלחמות בחיים, חשבתי שהקונגרס שלנו, הכנסת, היא זו שצריכה להחליט על מלחמה, כשבפועל מספיק שארבעה אנשים יתכנסו בחדר כדי שתוכרז מלחמה, ואני אומר את זה בעצב. שלא לדבר על הכלכלה. עם השנים אימצתי לעצמי סוציאליזם משלי, שמושתת על ז'בוטינסקי שהיה לא פחות סוציאליסט מבן אהרון. בעניין הגז, למשל, הייתה התנהלות מטומטמת. לא יכול להיות שחותמים חוזה עם מישהו וחוזרים ממנו".

ומה עם התרבות? אתה מגלגל עיניים.

"זה לא מעניין אף אחד. כולם מדברים על ברלין, על גרמניה. שם תקציב התרבות של עיר בינונית הוא כמו תקציב התרבות של כל מדינת ישראל כולה. יש כזה עוני וסבל פה, שהאמנות נמצאת במדרג נמוך. התיאטרון הלאומי שלנו, ויכול להיות שאני תוקע עכשיו גול עצמי, אבל אני מוכרח להגיד את זה, חייב לשלם לשחקנים ולעובדים הקבועים שלו. אבל כל מי שמחוץ למעגלים האלה, מקבל את התשלום שוטף פלוס 90. הרי בעשרה מיליון שקלים הבימה יכול היה לצאת מהברוך הזה, אבל אף אחד לא ייתן לו.

"כדי שתיאטרון בארץ ישרוד, אסור לו ליפול אפילו עם הפקה אחת, וכדי שזה לא יקרה, הוא חייב לפנות לממוצע הכי רחב. אין כסף לניסיונות ולהעזה ומי שקובע את הטעם הם מפעלי המינויים, שזה שלושה אנשים שרואים את ההצגה וסרים לפקודתו של איש אחד שפוחד על כיסאו".

וכדי להימנע מזה בחרת לעבוד עם סטודנטים?

"אני עובד על הצגה חדשה שתעסוק בנושא חברתי שנמצא עכשיו בלב הדיון הציבורי, והפעם לא אחכה לפרויקט עם הסטודנטים כי אני מרגיש צורך לעסוק בזה עכשיו. אבל במקביל, אני קודם כול איש רדיו שקם כל בוקר ברבע לארבע ועושה תוכנית בין שש לשבע ברדיו תל אביב, רדיו דרום, גלי ישראל ורדיו חיפה. זה עיקר עבודתי והופך אותי, כמו שאת רואה, לאדם עם עיניים חצי עצומות. וחוץ מזה, יש לי תוכנית ברדיו מהות החיים, תחנה אינטרנטית, ממומנת וחפה מפרסומות שעוסקת בתכנים שאני מאוד מתחבר אליהם".

סלח לי, אבל זה נשמע קצת ממבו ג'מבו.

"אף מילה נגד שרי אריסון".

לא נגדה, נגד הז'אנר.

"אני לומד בודהיזם כבר שמונה שנים ואין שום התנגשות עם היהדות, כי בודהא אינו אל ולא עובדים אותו או לו. הוא מישהו שהמציא טכניקה שתקפה עד היום לחיים מופחתי סבל ובעיניי זה גאוני. יש דמיון בין השיטה הזו לחלקים בחסידות, שגם אליה ולסיפורים שלה אני מאוד מחובר, וגם למדתי קבלה.

"ההרחבה הרוחנית הזו באה בעקבות חוויית המוות הקליני שחוויתי בגיל 37 (בשל התקף לב, ל' ר') . אנחנו חיים בתוך כיפת זכוכית את ההנחה שיש מוות אבל הוא לא יכול לגעת בנו, והחוויה הזו סדקה אותה. אני מודע לקיומו של המוות ולכן החלטתי לעסוק בקיומנו על האדמה והתשובה נמצאת ביהדות ואצל בודהא - עשה טוב וסור מרע".

אוקיי. אתה לא כותב יותר מחזות מאז "מחלקה שלוש כיתה 1". למה?

"תערובת של צנעה ועצלות. אני חושב שעוד אכתוב. יש משהו ברעננות של הצעירים שאני מאוד אוהב. ב'חיות אדם' לקחתי שני שחקנים (אלעד גיל ומיכאל צ'רני), שזיהיתי אצלם יכולת כתיבה".

ואתה שותף לכתיבה, מין דרמטורג כזה?

"במידה מסוימת. הפרויקטים שלי הם מסע של הכותבים, השחקנים, מעצבי התאורה והתלבושות. קודם, כשעשיתי פרויקט על תעוקת קרב, הלם קרב, ויצא שכיתה שלמה, למעט תלמיד אחד, חוותה את הטראומה הזו בדרכים שונות - יצאנו בעקבות הסיפורים שלהם, אספנו אותם, וכשהחומר הצטבר עד התקרה, ישבו הכותבים, בהדרכתי, והרכיבו מהם מחזה ("כיתת יורים"). 'קונצרטה לשמונה', שעוסקת בהפרעות קשב וריכוז, אומצה על-ידי העמותות שעוסקות בזה".

התיאטראות הממוסדים אמורים לעסוק בנושאים חברתיים כאלה וזה לא קורה.

"בהחלט. תיאטרון יכול להעלות מחזאות קלאסית עתיקה וגם מחזות חברתיים".

"קונצרטה לשמונה" מתארחת בהבימה ונראה שבהצלחה. זאת אומרת, שיש בנושאים האלה גם היתכנות מסחרית.

"רק שמרוב פחד להיכשל, לא נותנים להן צ'אנס".

אגב, למה אתה לא מופיע יותר על הבמה?

"הרדיו שלף אותי מזה. אל תשכחי, הגשתי את תוכנית הבוקר בגל"צ במשך שש וחצי שנים. זה בלתי אפשרי גם לתפקד בלילה על הבמה".

תבעת את גל"צ אחרי שפוטרת. איפה זה עומד?

"התביעה מתגלגלת. הם הגישו נגדי תביעה נגדית שקיבלתי יותר כסף ממה שהייתי אמור לקבל".

כמה זמן אתה כבר לא מופיע בתיאטרון?

"השאלה הזו היא כמו חרב בליבי. כואב לי לדבר על זה. עשיתי סדרות בטלוויזיה שהיה בהן פיצוי מסוים, בהן 'השיר שלנו' ו'חטופים' - פיצוי קטן מדי".

גם בקולנוע לא רואים אותך.

"התחלתי חזק. עשיתי סרטים שחלקם טובים וחלקם פחות, ואפילו קיבלתי הצעה מאחת המפיקות הגדולות בהוליווד, כשזה עוד לא היה מקובל. היא הייתה מוכנה לכלכל אותי, ואמרה לי לבוא באופן מיידי וכמובן סירבתי, כי אני נורא מקומי ואף פעם לא רציתי להיות בחוץ. כשהייתי צעיר, עשו סדרה הוליוודית והציעו לי להיות ישו. הייתי ילד עני והבטיחו לי הרבה כסף, אבל העדפתי לעלות עם נולה צ'לטון לקריית שמונה".

הכסף לא ניהל אותך.

"ואני אף פעם לא ממש ניהלתי אותו. אני לא אמות ברעב לעת זקנתי, אבל בואי לא נדבר על ניסיונותיי הכלכליים".

"חיות אדם" היא הפקה יקרה.

"כן. 14 שחקנים, כלובים. אם לא נמצא ספונסר, לא נוכל להמשיך ולהעלות אותה".