סאטירה וטרור

באופן עקרוני לא צריך לפרסם משהו לא ראוי לפרסום, רק בגלל שהיה איום

התור הבוקר לקניית העיתון "שרלי הבדו" / צילום: רויטרס
התור הבוקר לקניית העיתון "שרלי הבדו" / צילום: רויטרס

סאטירה, אם היא טובה, היא מבדרת כאשר היא פוגעת במישהו אחר. היא ממש לא מצחיקה את הנפגעים על-ידה. וזה גם הסיפור של "שרלי הבדו" והקריקטורה על מוחמד. או, כפי שאמר הבוקר (ב') הסופר א.ב.יהושע בגלי צה"ל: "נראה אותם מציירים את ישו דוחף יהודים לתאי גזים". אבל גם אם היו עושים זאת, עדיין יש בעיה כללית של של קריקטורות פוגעניות, בין בציבור ובין באנשים פרטיים.

הפלפל של הדמוקרטיה

הסאטירה היא חלק בלתי נפרד מהתרבות, הספרות, העיתונות, החיים הציבוריים ובכלל. היא הפלפל של הכרוניקה והדמוקרטיה. היא חשובה ונחוצה. פעמים רבות היא מביאה נקודות מבט ייחודיות שהן חשובות לדיון הציבורי. אבל פעמים רבות היא וולגרית, לא קולעת, משמימה.

זה עניין של כישרון, ואין הרבה סאטיריקנים מוכשרים באמת. אצלנו הסאטירה מתבטאת פעמים רבות בגסויות, בפגיעה באנשים ובשאר תופעות שדבר אין להן עם חופש הביטוי.

יש הגורסים כי סאטירה עומדת מעל לחוקים האוסרים על שימוש לרעה בחופש הביטוי. אבל אצלנו נקבע מפורשות על-ידי בתי המשפט (גם העליון) שלא זה המצב, ושהחוק חל על הסאטירה כמו על כל פרסום. ואמנם אין שום סיבה שזה יהיה אחרת. העובדה שסאטיריקנים פוגעים באנשים וציבורים באמצעות "הצחקה" כביכול, אינה צריכה להיות שונה מפגיעה הנעשית "ברצינות". פגיעה היא פגיעה היא פגיעה.

בשם הדת

מוחמד כמובן אינו אחראי לדאע"ש ושכמותם. כמו שמשה רבנו ממש לא אחראי לזריקת אבנים בכיכר השבת, או לעקירת מטעי עצי זית אצל הפלסטינים. כל המעשים הללו, ורבים אחרים, נעשים בשם הדת, אבל אינם פועל יוצא ממנה. בכל מקום בו יש רוע בשם הדת - מדובר באנשים המשתמשים בה, לא לומדים ממנה.

הדילמה של סטימצקי

הבעיה אצל מוסלמים רבים היא שכאשר הם רואים עצמם נפגעים, הם פונים לאלימות. מה שעושה את התגובה לגרועה יותר מעצם המעשה.

יהודים אינם אוהבים קריקטורות אנטישמיות, ובצדק. הם נאבקים נגד תופעות כאלה, אבל לא באמצעות פיגועים ורציחות. וכך גם בני דתות אחרות.

מה שמביא אותי אל סטימצקי. בהתחלה הם החליטו למכור אצלם את הגיליון המדובר של "שרלי הבדו". אחר-כך חזרו בהם.

זו זכותם, ובמצב רגיל זו גם החלטה סבירה, כי הקריקטורה על מוחמד פוגענית ולא הוגנת. אבל סטימצקי עשו זאת רק לאחר שקיבלו איומים. מה שהופך את החלטתם לכניעה לטרור. וזה לא מצב רצוי.

אבל גם כאן צריך לומר שבאופן עקרוני לא צריך לפרסם משהו שהוא בלתי ראוי לפרסום, רק בגלל שהיה איום. מוטב לא לפרסם מתוך כניעה מאשר לפרסם "דווקא". בטרור צריך לטפל בנפרד.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988