פגיעה בליטיגציה התאגידית

בית-המשפט העליון הורה החודש על פסילתה של השופטת המחוזית דניה קרת-מאיר מלשבת בעתירה לקיום דיון חוזר על החלטתה לאשר תביעה נגזרת (ע"א 461/14 רוזן נ' ביטון). החלטת פסילה זו לא נגעה לטענה עובדתית כלשהי בקשר לעבודת השופטת המוערכת. ההחלטה התבססה על שני טעמים עיקריים: האחד, כי לא ראוי שמי שהכריע בבקשה לאישור התביעה ידון בדיון החוזר, בשל עמדה מוקדמת שהתגבשה ביחס לסוגיה; השני, טעם מוסדי כי לא ראוי ששופט יישב כערכאת ערעור על החלטתו.

כרקע לדברים יצוין כי בשנת 2010, עם הקמתה של המחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי, בוצעו תיקוני חקיקה נוספים שנועדו להביא לייעול הטיפול בתיקי ליטיגציה תאגידית, ובפרט בתביעות ייצוגיות בניירות-ערך, בשל הצורך לעודד תביעות מבוססות מסוג זה.

בשל כך, נקבע בסעיף 41(ה) לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, כי לא תהיה אפשרות להגשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון על החלטה המאשרת הגשתה של תובענה ייצוגית בניירות-ערך או תובענה נגזרת.

עם זאת, על מנת שלא לחסום כליל את האפשרות לעתור נגד ההחלטה, שהיא בעלת השלכות קשות על הנתבעים, נקבע מנגנון מיוחד, שלפיו בעל-דין רשאי לעתור ולבקש "דיון חוזר" בפני מותב של שלושה שופטים באותו בית-משפט מחוזי, אשר יכולים להחליט בנסיבות מתאימות להעביר את ההליך לערעור בפני בית-המשפט העליון. כן נקבע כי ניתן יהיה לערער על ההחלטה במסגרת ערעור על פסק-הדין הסופי.

במקרה של רוזן, הגיש אליהו ביטון בקשה לאישור תביעה נגזרת נגד קנדה-ישראל הצוק הצפוני, שהתבררה במחלקה הכלכלית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בפני השופטת דניה קרת-מאיר (בדן יחיד). קרת-מאיר החליטה לאשר את התביעה הנגזרת.

המערערים, שלא השלימו עם ההחלטה, הגישו בקשה לקיים דיון חוזר בהחלטת האישור. ההרכב שנקבע לדון בדיון החוזר כלל את קרת-מאיר, והמערערים עתרו לפסילתה מלשבת בדיון החוזר, בטענה שאין זה ראוי ששופט ייטול חלק בהליך שבו נבחנת החלטה שהוא נתן, ולו* בדיון חוזר. מותב של שלושת שופטי המחלקה הכלכלית דחה את בקשת הפסלות, ועל החלטה זו הוגש הערעור.

נוסחו של סעיף 41(ה) אינו קובע אם השופט אשר אישר את הגשת התובענה, יוכל לשבת בדין במסגרת הדיון החוזר שיוגש על החלטתו. בית-המשפט העליון קבע, כי לא ניתן שאותו שופט יישב גם בהכרעה המאשרת את הגשת התובענה וגם במותב הדן ב"דיון החוזר". פרשנות אפשרית אחרת היא כי על השופט שנתן את ההחלטה להיכלל באותו מותב. זאת, כדי לייעל את ההליכים ברוח התיקון לחוק, ובאמצעות מתן תוכן נפרד ומובחן להליך "הדיון החוזר".

פסילה יוצאת דופן

כפי שבית-המשפט העליון מציין, קיימים לא מעט הליכים שבהם שופטים נדרשים להכריע בנושאים שבהם כבר הכריעו בעבר.

כך הדבר כאשר בית-המשפט העליון היושב בערעור מקבל את הערעור ומורה לבית-המשפט קמא לבחון מחדש סוגיה מסוימת, אפילו כזו הנוגעת לזיכוי או להרשעה, או לקבוע עונש בהתחשב בשיקולים נוספים, אשר לא נשקלו באופן מספק קודם לכן; הוא הדין כאשר בית-משפט נדרש לעיון חוזר בהחלטתו בשל שינוי נסיבות או במקרים של צווי-מניעה.

זאת ועוד, שופטי בית-המשפט העליון עצמם יושבים לא אחת במותב נוסף על פסק-דינם, שהתקבל קודם. זאת, במסגרת דיון נוסף שמתקיים לאחר הגשת ערעור על אותה ההחלטה שהם קיבלו. ניתן לטעון, כי גם שופטים אלה כבר גיבשו עמדה מוקדמת ביחס לסוגיה שבה הכריעו בערעור, ומה טעם שיישבו שוב לדיון נוסף על אותה החלטה? הניסיון מראה כי במקרים החריגים שבהם נערך דיון נוסף, היו שופטים ששינו את עמדתם, וגיבשו עמדה חדשה לאחר שהנושא נדון בהרכב המורחב של שופטי בית-המשפט העליון.

ואכן, פסק-דינו של בית-המשפט העליון מתייחס לשני היבטים אלה, אך מבהיר כי במקרים אלה, אין מדובר בערעור על אותן קביעות עובדתיות, אלא בדיון מחודש בסוגיות עקרוניות-הלכתיות או בבדיקה חוזרת בשל שינוי נסיבות עובדתיות.

אולם גם כאשר מדובר רק בסוגיה עקרונית, קשה ליצור הבחנה ברורה בין דיון בעובדות לבין בירור הלכה במשפט, וכי אלה כאלה תלויים ונגזרים זה מזה. לעניין זה יוזכר הדיון שהתקיים בתיק דנ"פ 3371/98 אזואלוס נ' מדינת ישראל, שם הוחלט כי המערער יורשע בהריגה ולא ברצח, בשל קנטור שקונטר עובר לרצח אשתו והשכן.

חלק משופטי ההרכב דנו במסגרת אותו דיון בשאלה אם בית-המשפט העליון בערעור ראה באופן עובדתי דומה את הקוביות העובדתיות שסודרו בבית-המשפט המחוזי, באופן שהוביל אותו להכרעה משפטית שונה. עצם הדיון כשלעצמו על העובדות, והמחלוקת שהייתה בעניין זה בין שופטי בית-המשפט העליון בדיון הנוסף, מלמדים עד כמה הדברים אינם קלים להבחנה ולהפרדה.

דומה כי בפסיקתו על פסילתה של השופטת דניה קרת-מאיר - מלשבת בדיון חוזר על החלטה שלה - בית-המשפט העליון סבר כי לא ראוי שאותו שופט יישב בדיון החוזר, שכן במסגרתו עשויות לעלות טענות "ערעוריות", ואין שופט יושב בערעור על החלטותיו. אולם ניתן היה לפתור קושי זה על-ידי ייחוד ההליך של "דיון חוזר" למהותו ולתכליתו - דיון נוסף על ההחלטה בהרכב מורחב של שלושה שופטים, שבמסגרתו ניתן יהיה לבחון את ההחלטה ואת השלכותיה וחשיבותה, ואף להחליט, אם יימצא שמדובר בהליך הכרוך בסוגיות חשובות או תקדימיות, להעבירה להכרעת בית-המשפט העליון. לפי גישה זו, עצם הרעיון של דיון חוזר משמעותו עיון מחדש, ואם יש חשש שאותו שופט שכבר החליט גיבש עמדה מוקדמת, מוסיפים למותב שני שופטים נוספים.

הדבר גם יעיל יותר מבחינת ניהול ההליך: ככל ששני השופטים שיצטרפו למותב יסברו כי ההחלטה מוטעית, ממילא לא יהיה צורך במותב חדש; וככל ששני השופטים יקבעו כי ההחלטה מוצדקת, גם אז אין צורך בפסילת השופט שישב בערכאה הראשונה.

יוצא אפוא כי העברת הנושא למותב חדש נועדה רק למקרה שבו שני שופטים נוספים נחלקים בעמדותיהם; ולנוכח תכלית החוק, אפשר שדווקא במקרה כזה ראוי יהיה כי תיוותר ההכרעה של השופט המתיר את הגשת התובענה על כנה.

לו רצה בכך, המחוקק יכול היה לקבוע כי על החלטה לאשר תובענה נגזרת או תובענה ייצוגית בניירות-ערך, יוגש ערעור למותב בבית-המשפט המחוזי, אשר לא יכלול את השופט שנתן את ההחלטה. אך המחוקק החליט שלא לנקוט הליך מיוחד זה, והעדיף הליך של "דיון חוזר". העדפה זו משקפת את הצורך לייעל את הליכי הליטיגציה התאגידית ולהופכם להליכים זריזים, ובמיוחד כאשר מאושרת הגשתה של תובענה נגזרת או ייצוגית.

ניתן לחשוב על דרכים לייחד את הדיון הנוסף ולאבחנו מהליך של ערעור, בלי להביא לפסילה יוצאת דופן של שופטת, פסילה שתוביל דווקא להרחבת הליך הדיון החוזר, להפיכתו לערעור של ממש, לסרבול ולהארכת ההליכים. לפיכך, ראוי לערוך דיון נוסף בשאלה הזו.

הכותבת היא שותפה המתמחה בליטיגציה תאגידית ומסחרית במשרד עוה"ד גולדפרב-זליגמן