בגוף אני מבינה

בוכה כל יום ("זה כמו לעשות אמבטיה"), לא מאמינה במקלחות, לא מחזיקה רכב, ומקדישה יום בשבוע לטיפול באנשים ("קוראים לזה שיחות עם אילון"). אילון נופר, מייסדת להקת המחול הבינלאומית מיומנה, עובדת על מופע חדש ומגלה איך פיתחה את האינטליגנציה התנועתית שלה. "היכולת שלי לדבר עם הגוף היא אינטליגנציה שפיתחתי על מנת להציל את עצמי, ואחר כך לעזור לאחרים"

היא נפתחה, זה לא שהיא לא נפתחה, אבל היה באילון נופר משהו שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע. היא הייתה קצת עצורה, לא נלהבת, אולי טרודה. ואז הגיע הווטסאפ: "תודה על המאמץ שלך, אני מעריכה את זה. ואני חייבת להגיד שאני בימים לא קלים, נלחמת להרים את עצמי, אז אני באמת לא עצמי, והכתבה לא באה לי בזמן שאני מרגישה כיף עם עצמי".

עסקי הלב, זה כל הסיפור. בהמשך היא שולחת לי תמונה שלה עם החבר לשעבר, שבה היא נראית קורנת, שופעת חיוניות, מאושרת. מיד לאחריה תמונה נוספת, שבה מפנה רקדן את גבו למצלמה, ישוב על שרפרף גבוה, עירום בפלג גופו העליון, ומתוכו יוצאים ענפים עירומים. "מאז הפרידה אני ככה", הסבירה. ואז שלחה ציור של ילדה עם תיק קטן בידה, ומעליו הכיתוב: "Fuck this world, I'm going to wonderland".

הסיפור הקטן הזה הוא רק אפיזודה בסיפור הגדול של נופר, שצבוע בצבעים אחרים לגמרי. צבעים עזים, צבעי וונדרלנד, המקום שבו חולמים חלומות גדולים. בגיל 25 היא ייסדה את להקת מיומנה, שזכתה להצלחה בינלאומית, יחד עם בועז ברמן ("עבר אתי כל מסע אפשרי, הוא נער נצחי, אפשר לעוף איתו הכי רחוק"). מה שהחל כמופע חד פעמי הפך לפרויקט חייה, כמעט השם הנרדף שלה. "הלידה של מיומנה הביאה איתה את הידיעה שאין דבר שעומד בפני הרצון. מהרגע שעשיתי את זה, אני יודעת שאין תירוצים לשום דבר. אנחנו מייצרים את המציאות שלנו, והמזל מאיר פנים לאנשים שמאמינים".

במהלך 18 השנים מאז שנוסדה הלהקה היא לובשת ופושטת צורה, ממציאה את עצמה מחדש, מחפשת כל העת דרכים יצירתיות לבטא את עצמה. הבעיה עם חידושים והמצאות היא שכל הזמן צריך לעבוד כדי להוציא אותם לפועל ("זה כמו ספורטאי שמתכונן לאולימפיאדה"), ועל כן סדר היום של נופר עמוס מאוד. את הפגישה הראשונה איתה הצלחנו להשחיל לסוף היום, אצלה בדירה, ומשלא נמצא זמן למפגשים נוספים, מצאתי שיטה: צריך פשוט להגיע אליה הביתה, כלומר לבית האמיתי שלה, בית מיומנה.

לבית הזה היא מגיעה עם שקית בגדים להחלפה - לא משום שהיא עם בגדי ריקוד, אלא סתם משום שמצב הרוח שלה עשוי להשתנות. אמה, אגב, כנראה הבינה את הפרינציפ, וגם היא פשוט מופיעה בבית מיומנה ללא הודעה מוקדמת, כדי לבקר את הבת התזזיתית.

"כל יום אני בוכה", מספרת נופר. "אם יש לי זמן, אני בוכה, כי זו פריבילגיה. כמו לעשות אמבטיה. אני בוכה כשאני שמחה, ואני בוכה כשאני מתרגשת, ואני בוכה כשאני מתוסכלת, או עצובה, ואני בוכה סתם כדי לשחרר מתח. אני גם בוכה כשאני עייפה, כמו ילדה קטנה".

ומי מטפל בילדה הקטנה הזאת?

"אני. אני מטפלת בעצמי, כי אני אדם עם הרבה תנודתיות, הרבה קוטביות. דרך העבודה שלי עם עצמי, ודרך העבודה עם אנשים צעירים סביבי, הגעתי לטפל גם באחרים. התברכתי בזה שאני מלווה תהליכים מאוד ארוכים, עם אנשים בגילים שונים, מ-17 עד 50.

"הגעתי לשלב שבו היצירה היא לא המשך ישיר של האגו שלי. המניע הגדול ליצירה ולהצלחה השתנה, היום אני עושה את מה שאני עושה כדי לחלוק את החוויה האנושית. אני רוצה להקל על המסע שלי, ועל המסע של בני אדם מסביבי. תמיד הייתי מטפלת, נגעתי באנשים, הקשבתי להם. היום יש לי מטופלים שאני בוחרת בקפידה. קוראים לזה 'שיחות עם אילון', ואני מקדישה לזה יום אחד בשבוע".

איך היית מגדירה את זה? טיפול בדיבור?

"אני מתייחסת לכל בנאדם בצורה הוליסטית. יש אנשים שצריכים פחות דיבור ויותר מגע, יש אנשים שההפך, יש אנשים שצריכים ממש אקסלים, נוסחאות. הסקרנות שלי היא לפצח את הבנאדם שעומד מולי, ולחפש יחד איתו מה עובד, איך אפשר להגיע לתנועה נפשית ופיזית. גם התשלום תלוי בבנאדם. אני לא עושה את זה ממקום של חיפוש פרנסה. יש אנשים שאני אעשה את זה בברטר".

מה לאמנית כמוך, שצריכה להיות במרכז הבמה, ולטיפול באחרים?

"אני חושבת שיש לי את שני הצדדים האלה, אני מכילה את שניהם, ואם תשאלי את השחקנים שלי הם יגידו לך שאני קודם כל אמהית. אני אומרת להם 'בואו נעשה משהו סופר אקסטרים', ואז אני ישר אומרת 'תיזהרו, אל תיפצעו'. אני מושכת אותם לשני הכיוונים, שישברו את הגבולות של עצמם, וגם שישמרו על עצמם".

יש בך צער על כך שלא הפכת לאמא?

"יש לי הרבה שיחות על זה עם מטופלים שלי, נגיד על מיניות. כדי להיות בנאדם מיני אתה באמת צריך לעשות סקס? לא. זה חלק מההוויה שלך, זה מתבטא בגישה שלך לעולם. כדי להיות נשית אני חייבת גבר לצדי? כדי להיות אמהית, אני חייבת שיהיו לי ילדים? לא. זאת האנרגיה שלי. אני בטוחה שהייתי אמא בהרבה מאוד גלגולים, ואני גם לא בטוחה שאני לא אהיה אמא, לכי תדעי, אולי אני אהיה משפחה אומנת, אולי אני אכיר מישהו עם ילדים. אין לי את הצער הזה, את הרגשת החובה הזאת לחוות את האמהות ולהוליד ילד".

סלקטיבית רגשית

נופר, 43, נולדה בארה"ב, וכשהייתה בכיתה א' המשפחה עלתה לארץ. "נראה לי שאז פיתחתי את האינטליגנציה הרגשית שלי, כי לא ידעתי מילה בעברית. במשך שנה לא דיברתי, עד שהרגשתי שאני מבינה את השפה. זו הייתה שנה של המון התבוננות פנימית וחיצונית, כל המציאות המנטלית הייתה כל כך שונה, שנאלצתי לרכוש כלים חדשים כדי להבין ולתקשר". עד גיל 12 השם הפרטי שלה היה אילנה, ואז החליטה שאילנה והיא סיימו את יחסיהן.

לפני קצת יותר מעשור חלתה בסרטן השד והחלימה. כנשאית של הגן BRCA 1, שאחראי לסרטן שהיה לה, היא מרגישה כשליחה, ומנהלת אינספור שיחות בנושא. "לשאת את הגן זה להיות שייכת לקבוצה מאוד רחבה של נשים עם פוטנציאל מסוים, וזה מאוד חיבר אותי לנשיות שלי. הפוטנציאל הזה התממש אצלי, אצל אחותי, אצל אמא שלי ואצל סבתא שלי, והתובנה שלי היא שהגלולה המרה באה גם עם גלולה מתוקה. אין דבר שהוא ביסודו רע. החוויה שלי הייתה מאוד מחוללת, ולכן היא הייתה חיובית. היא שינתה את ההסתכלות שלי על העולם, ולכן אם תשאלי אותי ואת אחותי, לא היינו מוותרות על הפוטנציאל הגנטי הזה".

את רצינית?

"שאלתי מדען שחוקר את הגן הספציפי הזה, והוא אמר שהגן בא עם אריכות ימים ושמחת חיים, ושהנשים שנושאות את 'ברקה' הן יוגיות, נשים מובילות, עם כריזמה. אז מה, שאני אוותר על כל זה? הסרטן הוא אחד הדברים שקרו לי, אין פה המלצה, אבל אני מקבלת את היותי נשאית".

אולי באמת אין לה מה להתלונן: הגנים שהיא קיבלה מוכיחים את עצמם במראה החיצוני. "זה מאבא שלי. הוא בן 78, ואין לו אף סתימה בפה. זה לא שום דבר שעשיתי, זו גנטיקה פלוס חיות. אני לא מאמינה בקוסמטיקה, וגם לא במקלחת כל יום, אני חושבת שזה הורס את העור".

אז את לא מתקלחת כל יום?

"אני עושה וישים מהירים כאלה".

בימים אלה היא עובדת על מופע חדש ("לאחרונה התחלתי ללהק בניו יורק ובצרפת"), ובמקביל היא מעלה מופע משותף עם הבלט הישראלי, בהשראת 'פולחן האביב' של סטרווינסקי.

מגיל 21 עד גיל 27 הייתה בת הזוג של ברמן, השותף שלה. כיום, כאמור, היא לבד. "אני קשה עם עצמי ואני גם אדם אימפולסיבי, אז אני יכולה להגיד דברים שאתחרט עליהם. לא קל לי למצוא אנרגיה תואמת לי. ניסיתי את השונה וזה לא עובד, לא מחזיק. אני צריכה חבר לדרך, ששנינו נצעד לא לאותו יעד, אבל לכיוונים דומים. אני לא בנאדם של סטוצים, זה תמיד רומן. רומן בא עם מחויבות רגשית, לא משנה מה אורך הגל".

אני דווקא קיבלתי את הרושם שהיו לך הרבה בחורים.

"אני ציידת, בואי נגיד ככה. אני אוהבת לבחור את מי שמוצא חן בעיניי. עם הגיל את נעשית יותר ויותר סלקטיבית רגשית. יש פחות חוויות שאני מעוניינת בהן. אני רוצה חוויות שהן מאוד אפ-ליפטינג".

את מקנאה באנשים שהצליחו למצוא זוגיות לכל החיים?

"הייתי כל כך עסוקה בחוויה שלי, שלא היה לי זמן לקנא. היום, כשאני מזהה אנשים שיותר קל להם, ושיותר קלים עם עצמם, אני מקנאה. אני רוצה להיות יותר קלה עם עצמי. לפעמים אני מקנאה באנשים שמרגישים שייכות. חיבור משפחתי כלשהו יכול לעשות לי את זה - זו השתאות, איך זה להיות בתוך הדבר הזה, באנרגיה הזאת, בחיבור הזה".

מדלגת מחורף לחורף

ההצלחה המטאורית של נופר הביאה גם סוג של חופש. "אני יכולה לייצר את הפלטפורמה לחלומות שלי. זה לא משהו שקשור לסכום הכסף שהייתי רוצה שיהיה לי, אלא לאפשרות להוציא לאור יכולות. אם אני ארצה לפתוח מחר מסעדה, ואני לא עוסקת במסעדנות, זה אפשרי. ברגע שאדם מוכיח את עצמו בצורה כלשהי, הוא מקבל אופציה לתת לעולם לסמוך עליו. זה אומר שאני יכולה להיכנס לבנק ולהראות שבעבר הייתה לי איזושהי הצלחה והם, על סמך זה, ייתנו לי את האופציה לפתוח מסעדה. זה לייצר קרדיט וללמוד איך לגייס כספים. אני לגמרי מרגישה אדם חופשי בכל דבר, מלבד המוח שלי, שזה הדבר היחיד שיכול להגביל אותי. זה לא תלוי במספרים שקיימים או לא קיימים בבנק".

היא מתגוררת במרכז תל אביב. בסלון שלה יש חלון גדול, שצופה לבניין הצמוד. חבריה עדכנו אותה שהשכן ממול מסתובב בעירום, ורק אז הבחינה בו. "אני לא מהמציצנים, אני מאלה שמציצים עליהם". בחדר העבודה שלה יש תופים, ועל הקיר תמונה גדולה שבה נראית אופליה בדרכה האחרונה. אופליה, כידוע, משתגעת כשהמלט מכריז שהוא כבר לא אוהב אותה, ומוצאת את מותה בטביעה בנחל, לאחר שטיפסה לצמרת עץ כדי לקטוף פרחים. סמליות? אולי רק הטיפוס לצמרת.

באיזה גיל התאפשר לך לרכוש דירה?

"לא קניתי אותה לבד. לא הייתה לי שאיפה כזאת, אבל בועז חשב שאני צריכה דירה משלי. הייתי חולה בזמנו, והוא אמר לי שהגיע הזמן. אמרתי לו שאין לי כסף, אז הוא אמר, 'אני אכנס איתך חצי חצי'. קנינו את הדירה יחד, כמחווה שלו, כי מאוד פחדתי להתחייב לבנק על משכנתאות. ההורים שלי אנשים פשוטים, זה לא שמישהו היה יכול לתת לי גב כלכלי בשום צורה.

"עם השנים שילמתי לו את זה חזרה, והשנה הדירה תהיה שלי. אבל אני חייבת להגיד שאם מיומנה הייתה נקלעת לקשיים, הייתי מוכרת את הדירה. זה לא שאני נחה על זרי הדפנה, זה עסק מאוד הפכפך שלוקח המון סיכונים. כל הופעה חדשה זה להתחיל מההתחלה, לגייס כספים, ואני תמיד אהיה חלק מהמשקיעים בכסף פרטי, כדי להראות שאני מאמינה בפרויקט. ככה זה היום בעולם, אם אתה לא שם את הכסף שלך, למשקיעים יש פחות מוטיבציה להיכנס".

היום את חיה ברווחה?

"אני משנה את הצרכים שלי בהתאם למה שיש לי, ומהסיבה הזאת, אני אף פעם לא מרגישה שחסר לי משהו. אין לי מכונית, למרות שאני נוהגת מעולה. במשך שנים הייתי חצי מהזמן בחו"ל, וזה נראה לי לא אקולוגי להחזיק רכב, ומאז למדתי להסתדר בלי. אני שוכרת רכבים, נוסעת במוניות, אוטובוס, קו 4, רכבת, אני אוהבת להיות חלק מ, אני מרגישה שככה אני מתחברת למציאות. בשנתיים האחרונות אני נוסעת פחות לחו"ל, זו אחת ההחלטות האישיות שעשיתי, רציתי לתת לעצמי בסיס להרגיש בבית, כדי לראות אם הדברים ברמה האישית ישתנו".

והם השתנו?

"עד שלא הפכתי את היוצרות, לא היה לי שום חיבור לסדר הטבעי של השנה. היו שנים שדילגתי מחורף לחורף בלי לחוות קיץ. כנ"ל לגבי חגים וחתונות, לא הצלחתי להגיע לחתונות של אחותי ושל חברה הכי טובה, כי הן נפלו על פרמיירות בחו"ל.

"אני יכולה לדווח על שינוי אמיתי בסגנון חיי, לטוב ולרע. אין ספק שיש קצת פחות קסם ביומיום, החוויה של שגרת עבודה יומיומית היא פחות רומנטית מהתנועה הבלתי פוסקת, אבל זו הבחירה שלי עכשיו, ולא בגלל שעייפתי מהמסעות, אלא כדי שרגע אעמוד במקום ואביט במה שנדרש להתמודד איתו. איפה החלקים המלאים, היכן החסרים, מה רלוונטי למי שאני היום.

"מאז שאני יותר בארץ הצלחתי ליהנות מהיכולת לשהות ולהשריש שורשים. אמנם עוד לא הזמנתי לחיים שלי חיות מחמד וצמחים, אבל אולי גם זה יגיע. כן קניתי מכשיר פילאטיס לבית, ובזמן מתיחות אני שומעת את התוכנית המעולה של אופרה, Super soul Sunday, שבה היא מארחת הוגי דעות וסופרים לראיונות של 45-75 דקות - אני עפה על זה".

את עצמאית, ועצמאות זה גם סיכון.

"צריך איזושהי מערכת הדחקה יפה, וצריך גם אמונה שמה שלא יהיה, יהיה טוב. באתי משום דבר והייתי בסדר, תמיד אהיה בסדר, כל עוד אהיה בריאה. יחסית לישראלי הממוצע, אני לא אדם חרדתי. המחיר של לא לעשות דברים הוא בעיניי יותר כבד מהמחיר של לקחת סיכון.

"אני עושה מלא דברים, אני אמנית יוצרת, מלחינה, כותבת, כוריאוגרפית, רוקדת, מלהקת, אני מעבירה הרצאות. אני בנאדם שצריך הרבה אדרנלין, פרויקטים חדשים, אז אני כל הזמן מאתגרת את עצמי. ההרגשה שאת כל הזמן משתכללת היא סוג של דרייב. ויתרתי, כביכול, על הביטחון במובן של להקים בית וזוגיות בשביל איזושהי תשוקה והיכולת להעז, ויש לזה מחיר, בעיקר כשכולם גדלו, התחתנו ועשו ילדים, אבל אני עדיין שלמה עם הבחירות שלי".

מה מפחיד אותך?

"לאבד את רמת החיות והאנרגיה. החיים שלי לא קונבנציונליים בשום צורה, ואני מפחדת ממה שיהיה כשרמת האנרגיה שלי תשתנה, ואני אצטרך לדאוג לעצמי כלכלית. כי אני לא מהאנשים האלה שיכולים טו פייק איט, אני לא אוכל לעשות משהו שלא מרגש אותי".

אינטליגנציה תנועתית

"מבחינתי אינטליגנציה תנועתית זו היכולת לספר סיפור ללא מילים, והיא מחולקת לכמה קטגוריות. המרכיב הבסיסי הראשון שמוביל את כולן הוא הסקרנות, שמעוררת את הרצון לפתח את הפוטנציאל הגולמי ולהפוך אותו למיומנות.

"מגיל צעיר הסקרנות התנועתית והמרחבית שלי הייתה גדולה. התחלתי עם התעמלות מכשירים בגיל ארבע, עברתי לאתלטיקה, ורק בשלב מאוחר יותר התחלתי לרקוד. אני לא קוראת לעצמי רקדנית, אלא Mover - באנגלית זו ההגדרה למישהו שפיתח מיומנות וטכניקה במספר סוגי תנועה כדרך חיים, כחלק מהרוטינה היומית והביטוי של הנפש שלו. זה קצת דומה לעובדה שאני על במה מגיל צעיר באופן קבוע, אבל כשאנשים שואלים אותי מה אני - שחקנית, רקדנית, נגנית כלי הקשה - אני עונה: 'פרפורמרית'.

"אם הייתי צריכה לתאר את החוויה של אינטליגנציה גופנית, הייתי מתארת אותה כתמנון עם הרבה זרועות, כשעל כל זרוע יש סנסור. ההתנהלות במרחב מאוד מושפעת מיכולות שונות: קואורדינציה, מולטי טסקינג, מוטוריקה, זיכרון תנועתי ודמיון ויזואלי, שהייתי מתארת אותו כיכולת לראות את התנועה במרחב טרם יצירתה.

"מעבר לכך, התפתחה אצלי יכולת לקרוא אנשים על פי שפת הגוף שלהם. מספיק לי לראות איך הם עומדים, ואת תנועות העיניים שלהם. למשל, באודישנים שנערכים כל חצי שנה ב-17 השנים האחרונות, מיד כששחקן/רקדן עולה לבמה, אני יודעת לזהות מה אני מרגישה כלפיו. אני נהנית לשחק עם עצמי משחק, שבו אני מדמיינת את הנבחן זז עוד לפני שהחל לנוע.

"איכשהו, הקשר הזה עם הגוף מאפשר לי לזהות חולשות וחוזקות, מה שהופך אותי בעיני אנשים מסוימים לסוג של מכשפה, כי אני נוטה להזהיר את האנשים שאני עובדת איתם, או אפילו פוגשת לראשונה, עם אינפורמציה. אני מניחה שהיכולת הזו לדבר עם הגוף היא אינטליגנציה שפיתחתי על מנת להציל את עצמי, ואחר כך לעזור לאחרים.

"אני עושה פילאטיס שלוש פעמים בשבוע, יוצאת להליכות ארבע פעמים בשבוע, מופיעה ועושה חזרות שבהן אני רוקדת, מנגנת ושוכבת על הרצפה (שזו הפעילות האהובה עליי - הדבר הראשון שאני עושה אחרי שאני מתעוררת הוא ללכת לסלון ולשכב על הרצפה. אני פשוט מרגישה שהרצפה תומכת בי בצורה כל כך אלגנטית, שזו הודיית הבוקר הראשונה שלי: 'תודה לך רצפה').

"השבוע הוזמנתי לאחד משיעורי המשחק הידועים בניו יורק, שבו כולם יושבים במשך ארבע שעות בלי לנוע, בהקשבה מקסימלית. חלצתי נעליים, התיישבתי בשורה הראשונה, ובסוף השיעור, כשהלכנו לבית קפה, כמה מהנוכחים בשיעור עשו חיקויים שלי מותחת רגליים, נשענת אחורה וקדימה, מתנדנדת מצד לצד".

צרו איתנו קשר *5988