צביעותו של המערב

לארה"ב ובעלות בריתה לא אכפת ממאות אלפי ההרוגים במזה"ת

עבדאללה מלך ירדן / צלם: רויטרס
עבדאללה מלך ירדן / צלם: רויטרס

ראשיתה של הקואליציה המערבית נגד ארגון "המדינה האסלאמית", דאע"ש, בצביעות. מאז הפילו האמריקנים את סדאם, באפריל 2003, נשטף האזור בגלי אלימות שלקוחים מסרטי אימה. מאות מכוניות תופת התפוצצו, עשרות ראשים נערפו, מאות-אלפי חפים מפשע נרצחו. אף מנהיג מערבי לא חשב להתערב לטובת מיליוני החפים מפשע בסוריה, בעיראק וגם בלוב שקרסה. גם לא אחרי שכנופיות דאע"ש החלו לפשוט על כפרים, להעלים את גבריהם, לחטוף את נשותיהם ולאנסן.

מתי הם ניעורו? אחרי שג'ון מהביטלס, אותו משסף גרונות בריטי ממוצא מצרי, הוציא להורג שני עיתונאים אמריקנים בזה אחר זה, ולאחר שלוחמי דאע"ש השתלטו על מתקני נפט בסוריה ובעיראק. או-אז הבין אובמה כי האיום שנשקף מצדם מלחך את שולי הגלימה האמריקנית: התחוור לו ביתר שאת, כי בשורות דאע"ש לוחמים מאות ואלפי אזרחים מערביים, ומחר הם עלולים לחזור הביתה ולעשות במולדת בדיוק מה שעשו לבשאר אסד.

ולא פחות מזה התברר לו פתע, כי טרוריסטים השתלטו על מתקני זיקוק בעיראק. כל האמירות הצבועות בגנות הרוצחים נשלפו, והדאגה המעושה לטובת האזרח הערבי חזרה לקנן בליבותיהם של מנהיגי המערב. עם הסיסמאות, נשלפו גם מטוסי-הקרב. שלא לשמה בא לשמה: הדיווחים משם מלמדים, כי גיחות מטוסי הקואליציה האטו משמעותית את התקדמות דאע"ש ופגעו באחיזתו באזורי השליטה שלו.

ירדן היא אחת מארבע מדינות ערביות השותפה בכוחות הקואליציה לתקיפת ארגון "המדינה האסלאמית". יחד איתה חברו למחנה סעודיה, בחריין ואיחוד-האמירויות. את המסע הצבאי נגד דאע"ש מובילה ארצות-הברית, ושותפות לו מדינות נוספות במערב שבניהן הצטרפו לארגון הקיצוני, בהן צרפת, בריטניה, אוסטרליה וגרמניה. העולם המערבי, ובכלל זה אנחנו, מריעים מהיציע ליוזמה הזו ומחבקים בפרגון ובהתרגשות את צבא המושיעים שנחלץ לגאול את האנושות מהרוע המוחלט.

אלא שהחיבוק הזה הוא סלקטיבי. המשטר הסורי, למשל, מקיז דמו כמעט ארבע שנים במאבק נגד טרור מאותו סוג: סוני, ג'יהאדיסטי, אכזרי. לא רק שאיש אינו מריע לו ואינו שומע לתחינותיו ולקריאותיו לסיוע, אלא שהמערב הנאור פעל וקרא במשך השנים הללו להפלתו. היום מבינים רבים, אבל לא רבים דיים, כי קריסת אסד הייתה מזרזת את כינונה של מדינת דאע"ש בסוריה.

מדוע זוכה עבדאללה השני לחיבוק אוהב ותומך מן המערב, בזמן שזה נחסך משכנו הסורי? בגלל שבניגוד לדמשק, הוא הקפיד להתרחק מקרבתה של טהרן כמו מאש. בעולם הזה, לא תמיד אתה חופשי לבחור את חבריך. לעתים אתה נדחק לשם. אסד קיבל את איראן כירושה מאביו ומעידן המלחמה הקרה, שבה דמשק הייתה קולוניה סובייטית.

הפוליטיקה הצינית של המזרח-התיכון מסובכת מכדי לראותה בשחור ולבן. לעתים, ידידו של האויב אינו אויבך בכל גיזרה ובכל זמן. משטר הבעת' בדמשק - על אף שלנו הישראלים קשה להסתגל לרעיון הזה - שימש במשך עשרות שנים בלם מפני התפרצות יצרים סדיסטית כמו זו שראינו במופע הריגתו של הטייס הירדני המסכן. מי שדחף להפלת אסד, קרא בעצם להפיכתה של סוריה לעיראק שנייה, או ללוב שנייה. ובמבט מישראל: כל מי שהאיץ להפיל את המשטר בדמשק, דרש למעשה לעודד את האיום הג'יהאדי על יישובי הצפון.

רבות דובר בימים האחרונים על רשעותם של חמושי דאע"ש. כיצד העזו להעלות באש בן-אנוש חי, שמתחנן על חייו. היו אף שמצאו בגנום האסלאמי את היסוד למניעים שעמדו מאחורי הפשע. מעטים זכרו כי לפני שבעה חודשים הציתו יהודים למוות את הנער הפלסטיני מוחמד אבו-חדייר, בן 16 מירושלים. אמנם המחבלים היהודים פעלו כיוזמה פרטית, ודאע"ש הוא ארגון מסודר בעל היררכיה, אבל האכזריות היא אותה אכזריות. אוי לו לגמל הזה, שמתקשה לראות את דבשתו.