"ילדות בוכות וילדים פגועים. אחלה שיעור בדמוקרטיה"

כנס הבחירות לתיכוניסטים היה מופת של דיאלוג, אבל כל מה שייזכר ממנו הוא 10 הדקות האחרונות

נפתלי בנט / צילום: אלון רון
נפתלי בנט / צילום: אלון רון

יום ראשון בבוקר השבוע, אולם סמולרש באוניברסיטת תל-אביב. אלף תיכוניסטים שעומדים להצביע בפעם הראשונה התקבצו מכל רחבי הארץ לשמוע את ראשי המפלגות הגדולות בכנס שאורגן על-ידי משרד החינוך והמרכז להעצמת האזרח.

אתם יודעים ודאי איך נגמר היום הזה, עם הנאום של יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, המהומה שהתעוררה, הציוץ שלי בעקבותיה, המהומה שזה עורר וכו'. הכול שודר, נכתב ופורשן, ולא תגררו אותי בחזרה לשם. מה שכן, מרוב הבלגן שקרה, נדמה שאף אחד לא סיפר מה היה קודם.

הכול התחיל ממש יפה. סמולרש לבש דמוקרטיה, דוכנים נפרשו, פעילים חילקו סטיקרים, כובעים, מדבקות וברושורים, וכל אותם בני-הנוער, שנבחרו ככל הנראה בקפידה, הביעו עניין והתמצאות בחומר.

ראיתי אותם ונזכרתי ביראת הקודש החגיגית של להצביע לכנסת בפעם הראשונה, לקחת חלק בעיצוב המקום שבו אתה חי, לשחות בבריכה של הגדולים. התרגשתי עבורם. למראם נזכרתי גם בחובה הקדושה של הצעירה והצעיר באשר הם: לשדר חוסר עניין מוחלט בכל מה שקורה.

היה נחמד לראות שזה לא השתנה. הדבר היחיד שהשתנה מהותית בשנות הדור המפרידות ביני לבינם, לפחות מבחינת האמצעי המרכזי להעביר את הזמן, הוא הסלפי. כולם מצטלמות ומצטלמים כאילו אין מראות בעולם. אני צופה בהם, נלחם בתכונה המרכזית של פער הדורות, זו הגורמת לך לזלזל בצעירים בך. נלחם, ומנצח.

צרו איתנו קשר *5988