נורמלית היא כבר לא תהיה

בוריס נמצוב היה רק משל. הנמשל הוא התקווה האבודה

ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס
ולדימיר פוטין / צילום: רויטרס

האליבי של ולדימיר פוטין מושלם. קודם כול, הוא בכלל לא היה במוסקבה בלילה שבו נרצח בוריס נמצוב. שנית, אין לו מניע, מפני שמי-זה-בכלל-נמצוב. נשיא רוסיה אינו מתעניין בנמושות. שלישית, אף אחד לא היה בקרמלין באותו הלילה, תבדקו את חשבון החשמל בבקשה, השומרים נצטוו להשאיר את המפתחות בקיוסק ממול. רביעית, אתם ביקשתם אליבי מן הסי.איי.אי? קודם תבררו איפה היה הסי.איי.אי, ואז תבואו אל פוטין. חמישית, מי-זה-בכלל-נמצוב.

אכן, מי זה בכלל. הוא היה איש החמודות של הדמוקרטיה הרוסית, נושא הדגל של תקוותיה, הילד שבקע מרחמה של ברית המועצות מבלי ללקות במומיה הפוליטו-גנטיים. ב-1991 הוא עמד ליד בוריס ילצין, כאשר נשיא רוסיה טיפס על הטנק, הניף את הדגל וקרא תיגר על המשטר הסובייטי המתמוטט. ארבעה חודשים אחר כך לא הייתה עוד ברית המועצות. נמצוב נעשה מושל של חבל חשוב צפונה ממוסקבה. שמו הופיע בכל רשימה סבירה של יורשים-בכוח לילצין. ב-1997 פיתה אותו ילצין לוותר על כהונת המושל, כדי לעבור למוסקבה, להתמנות לסגן בכיר לראש הממשלה, ולהתכונן לירושה. הוא אפילו הציג אותו בפני הנשיא ביל קלינטון כיורש העצר.

מה גדולה הייתה טעותו של נמצוב. הוא מצא את עצמו מסתחרר בבוכנות הפוליטיות של הקרמלין ומזדהם בסיאוב המוסרי של ממשל ילצין ובכישלונו הפוליטי. אלה היו הימים הקשים ביותר של רוסיה מאז מלחמת האזרחים, שמונים שנה קודם. כאשר התמוטטו הפיננסים שלה, ב-1998, הקרקע נשמטה מתחת לרגלי נמצוב. היה עליו לקבל אחריות, אף כי לא הייתה לו כל אחריות.

ילצין בילה את השנתיים הבאות בהחלפה מסחררת של יורשים-מיועדים. לבסוף נפל הפור על פוטין, ונחתם גורלה של רוסיה. ביום שבו נורה נמצוב, בחצותו את הגשר על נהר מוסקבה, הייתה ברוסיה פחות דמוקרטיה מאשר בכל זמן שהוא ב-25 השנה האחרונות.

בכיכר פושקין

צריך להיזכר באווירת השחרור שהשתררה במוסקבה במשך כמה שנים, לאחר 1991. בכיכר פושקין היו נערכות הפגנות יומיות מעשה שגרה, מבלי לבקש רשות, מבלי לקבל אותה, ומבלי שהיא תישלל לאחר מעשה. לכל אחד הייתה דעה, וכל אחד הביע אותה.

אין זאת אומרת שהימים ההם היו חופשיים מפחד. מכר רוסי צעיר הכין תחקיר בשביל עיתון מוסקבאי על שחיתות בצבא. הוא קיבל מזוודה מלאה מסמכים מידי אחד ממקורותיו, הביא אותה אל משרדי העיתון, ופתח אותה. רק רסיסים קטנים נשארו מגופו. אבל פוליטיקה הייתה פתוחה לכול. מכר רוסי צעיר אחר כתב פרשנויות בעיתון נפוץ. בגיל 19 הוא הרשה לעצמו לתקוף בארסיות את נשיא הרפובליקה. עורכיו פרסמו בעונג. הנשיא טלפן להתלונן. "זו דמוקרטיה", השיבו העורכים.

השבוע, עשרים שנה ויותר לאחר מעשה, האזנתי לעיתונאי ההוא מסביר בכובד ראש את נסיבות ההתנקשות בנמצוב ברשת טלוויזיה בין-לאומית של הקרמלין. הוא דקלם את כל כתבי פוטין, מבלי להחסיר הברה אחת. עיתונו נעשה בטאון של לאומנות רוסית דוחה, ועורכיו לא היו מפרסמים כיום אף אחד ממאמרי נעוריו. הוא ממילא לא היה כותב אותם.

רוסים כבני אדם?

אני נזכר בתדהמה שאחזה אותנו, עיתונאים מערביים, בסוף שנות ה-80, כאשר דינוזאורים סובייטיים הגיחו למערב, והתברר שהם שנונים וחריפים, רבי הומור ונוטפי ביקורת עצמית. הייתכן? אמרנו זה לזה, בשיעורים משתנים של עונג. "רוסים כבני אדם?". עיתונאי אמריקאי קשיש מאוד, ותיק החפירות של המלחמה הקרה, הרגיע אותנו. יום יבוא, הוא אמר, והיוצרות יחזרו ויתהפכו. כל מי שהסתגלו בקלות כזאת להרגלים של דמוקרטיה ליברלית יחזרו ויסתגלו בקלות רבה להרגלים של דיקטטורה מחודשת. כמה שהוא צדק.

האם הכישלון הוא כישלון רוסי, או כישלון אנושי כללי? מבלי להיקלע לדיון אבסטרקטי בנבכי הנפש הרוסית (נשאיר את זה לדוסטויבסקי), קצת קשה להשתחרר מן הרושם שהדמוקרטיזציה של רוסיה לא נגעה אלא לשוליים אינטלקטואליים. היא פסחה כמעט על כל השאר. מי שרוצים מאוד, יוכלו לחפש תשובות בעימות ההיסטורי בין דוכסות מוסקבה לעיר החופשית נובגורוד, במאה ה-15 (http://tinyurl.com/heb-novgorod). מוסקבה ניצחה, ואיתה ניצח שלטון-היחיד, איתה ניצחה הקונפורמיות, איתה ניצחו המגלב והפחד. נובגורוד ייצגה את רוסיה החלופית, שיכלה להיות כאחת הסקנדינביות.

אבל באמת, 500 שנה מספיקות לחולל כמה שינויים, הלוא כן.

האם מסתתר אקדח מעשן?

לרוסים אין פטנט רשום על כישלונות של דמוקרטיה להכות שורשים. גרמניה, איטליה וצרפת הראו במחצית הראשונה של המאה ה-20, את הקלות היחסית שבה המונים נפחדים נופלים בזרועותיהם של דיקטטורים. שום חברה דמוקרטית אינה מחוסנת מפניהם, בנסיבות מסוימות. הרוסים מנוסים בדמוקרטיה קצת פחות, קצת הרבה פחות. ממילא הם להוטים פחות להגן עליה, בייחוד כאשר ההיפך מדמוקרטיה ממלאת את ציפיותיהם.

צריך גם להכות על חטא: הכתיבה על רוסיה בתחילת שנות ה-90 הייתה ספוגה במשאלות לב. נטינו לייחס לרוסים רצון קיבוצי שלא היה להם. החטא הזה ניכר אפילו בכתיבה על הימים הדרמטיים של אוגוסט 1991, כאשר המשטר הסובייטי עשה ניסיון אחרון להציל את עצמו. בשיא ההתנגדות לניסיון הפוטש הסובייטי, לא יותר מכמה אלפים היו מעורבים בהפגנות נגדו; והרוב העצום של תושבי מוסקבה היו אדישים לחלוטין. אבל האופוריה גברה על השכל הישר וגזלה מאיתנו את היכולת להכיר בחולשה הנתונה של המהלך הדמוקרטי.

האם אקדח מעשן מסתתר באחת המגירות בקרמלין? האם תיטווה יום אחד רשת ממין ווטרגייט, שתוליך מן הרצח על הגשר עד לשכת הנשיא? מותר לפקפק בזה. אבל האקדח שירה לא ירה בנמצוב בלבד. הוא ירה באוגוסט 1991. הוא השלים את התמוטטות כל התקוות. אז התקוות התמצו במשאלה, שרוסיה תהיה ארץ נורמלית. הנה החדשות מן הגשר: היא לא תהיה.

צריך גם להכות על חטא: הכתיבה על רוסיה בתחילת שנות ה-90 הייתה ספוגה במשאלות לב. האופוריה גברה על השכל הישר וגזלה מאיתנו את היכולת להכיר בחולשה הנתונה של המהלך הדמוקרטי