איך מתכננים ערים ושכונות כדי שיתאימו בעיקר לנשים?

לפי דרישת ארגון ה-OECD, מדינות ברחבי העולם ניסחו בשנים האחרונות כללי תכנון אורבני שמתאימים לנשים

אמהות ברחוב / צלם:עמית מגל
אמהות ברחוב / צלם:עמית מגל

יום האישה הבינלאומי שמצוין היום (א'), מזכיר לנו בין היתר שנשים אמנם אינן מיעוט - אולם הן עדיין קבוצה בעלת צרכים מיוחדים בחברה. זה נכון בעיקר בישראל, שבה שיעור הילודה (3.05 ילדים לאישה בממוצע) גבוה בהרבה מזה של אירופה (1.7 ילדים בלבד), ורבות מהן גם עובדות. ולמרות השינויים הרבים שחלו בתחום ההורות, במרבית המשפחות רוב הטיפול בילדים - ועם התארכות תוחלת החיים גם יותר ויותר בהורים המזדקנים - עדיין נופל על כתפיהן (ראו גרף).

על רקע התפקיד הכפול הזה, מותר בהחלט לשאול איך מתכננים עיר שמתאימה לנשים, ומהם בכלל המרכיבים שמגדירים עיר שוויונית מבחינה מגדרית? במדינות רבות בעולם כבר נדרשו לנושא הזה, והמחקרים והניסויים מגדירים שלושה נושאים מרכזיים: ייצוג פוליטי, תקצוב שוויוני, ותכנון אורבני שמתאים לנשים.

1. פוליטיקה: ישראל מפגרת הרחק מאחור

הנחת המוצא היא שאם יותר נשים יהיו שייכות למעגל קבלת ההחלטות, ממילא תהיה להן השפעה רבה יותר על תכנון העיר בדברים שקרובים לליבן. הבעיה היא שהייצוג של נשים במועצות הערים והיישובים בישראל הוא נמוך מאוד, גם בהשוואה בינלאומית. בסך הכול עומדות היום 7 נשים בראש רשויות מקומיות בארץ, מתוך 256 עיריות ומועצות (2.7%), ו-341 נשים מכהנות כחברות מועצה ברשויות, מתוך 2,456 (14.7%). זו אמנם עלייה לעומת 12% ב-2012 - אך עדיין מדובר בשיעור נמוך מאוד.

ורד סויד, ראש הרשות לקידום מעמד האישה, מקווה שבבחירות הבאות לרשויות המקומיות תימשך באופן משמעותי יותר מגמת הגידול, מאחר שנוסף תמריץ - הגדלת תקציב מימון הבחירות לרשימה שתכניס בפועל 30% נשים למועצה.

"אנחנו מקיימות הכשרות ומעודדות ריצת נשים לפוליטיקה המקומית, אבל אחת הבעיות שכהונה של חבר מועצה נעשית בהתנדבות, ללא שכר. הגברים ברשויות הם הרבה פעמים פורשי צבא או כאלה שעשו אקזיט בהיי-טק - ויכולים לבצע את הפעילות בהתנדבות. נוסף לכך, מרבית תפקידי ההורות עדיין לא מחולקים באופן שוויוני, ולכן לדעתנו צריך לתת תגמול על הפעילות במועצה. היו שיחות עם משרד הפנים בעניין הזה ויש הרבה התנגדויות אבל אני מקווה שזה יסתדר".

מאז שנת 2000 חובה על הרשויות המקומיות למנות יועצת לקידום מעמד האישה ברשות, אולם 15 שנה אחרי שנחקק החוק הזה - מעמדן של היועצות ברוב הרשויות בעייתי וחלש. רובן ממלאות אותו במקביל לתפקידים נוספים, ללא שכר על תפקידן, ולרובן אין זכות הצבעה בוועדות השונות של המועצה.

שיתוף נשים בקבלת החלטות הנוגעות ליישוב מגוריהן יכול להיעשות לא רק באמצעות חברות במועצה, אולם צריך לשתף אותן באופן אקטיבי. מחקר של עמליה רימלט עבור עמותת "במקום" הראה שאפילו בעת שיתוף הציבור בהכנת תוכנית מתאר עירונית, "בתחומים רבים יש הבדל בין הבעיות והצרכים שמגדירים נשים וגברים לבין מקומם בסולם סדר העדיפויות של כל קבוצה. למשל, נשים נוטות להעלות יותר, הן בעיות והן פתרונות - הנוגעים לתנועה ולתחבורה".

נשים ערביות בכפר דבוריה סיפרו בעת הכנת תוכנית מתאר לכפר, שרובן לא נוהגות וללא רכב. הן נאלצות ללכת ברגל, לרוב מלוות בילדים, בלא מדרכות נאותות ותאורה נאותה. אחת המסקנות של רימלט היתה שאין מספיק קשר בין רשויות התכנון הארצי לבין הרשויות המקומיות, שמכירות את צרכי האוכלוסיה - וכי יש לחפש צרכים מגדריים באופן אקטיבי ולענות על הצרכים שלהן.

2. תקצוב: החלוקה המגדרית וולנטרית

ב-2001 קבע ה-OECD יעד: עד 2015, על כל הארצות ליזום GENDER BUDGETING. הבעיה שקל מאוד לבדוק בספר תקציב של עיר כמה כסף מוקצה לנושאים שהם נשיים במובהק, כמו מעונות לנשים בסיכון או פסטיבל יצירה נשית. קשה בהרבה לבחון כיצד מתמודד התקציב הכללי של העיר עם צרכים שונים של נשים וגברים, ילדות וילדים, ונותן להם מענה שוויוני.

מרכז אדוה מציע מודל שדרכו אפשר לבחון את התקציב הרגיל של העירייה ולראות האם הוא הגון ושוויוני לקבוצות שונות. כך, לגבי כל תוכנית הנעשית בעיר, יש לבדוק כמה אנשים בכלל, וכמה נשים וגברים, או ילדות וילדים, משתתפים בתוכנית או נהנים ממנה. זה נכון לגבי קבוצות ספורט, מועדוני קשישים, מרכזי גמילה מסמים וכו'.

אם מגלים שהעירייה מקצה לספורט תקציב שנתי נאה בכל שנה, אך פחות נשים בוחרות להשתמש במתקני הספורט או להשתתף בקבוצות, אולי יש לעודד אותן לעשות זאת או להקצות יותר כסף לתחומים אחרים. במרכז אדוה בחנו למשל את המצב בהרצליה. "בדיקה שנערכה הראתה שנשים מהוות 37% מכלל הספורטאים בעיר וגברים - 63%, אולם כ-25% בלבד מתקציבי הספורט לאיגודים מופנים לספורט נשים, לעומת 75% מתקציבי האיגודים המופנים לספורט גברים". בבאר שבע נמצא שהתמיכה בספורט בשנת 2010 עמדה על 2.6 מיליון שקל לגברים - לעומת 300 אלף שקל בלבד לנשים.

נושאים אחרים שצריכים להיבדק הם למשל כמה כסף מוקצה למעונות יום, לצהרונים ולקייטנות - דברים שמשפיעים במידה דרמטית על יכולתן של נשים לצאת לעבודה. כמה כסף (למשל בצורה של הקצאת שטחים, פרסום ואף סבסוד כספי ישיר) מוקצה להכשרה מקצועית ולעידוד נשים לצאת לעבודה, כמה כסף מוקצה לתמיכה בקבוצות ספורט של נשים, להשתתפות של תלמידות בתוכניות שונות שהעירייה מסבסדת, ועוד.

במדינות מסוימות, בהן בלגיה, אוסטריה ואחרות, התקצוב המגדרי קבוע בחוק. באחרות, בהן ישראל, הוא נעשה באופן וולנטרי, או לא נעשה כלל. במחוז אנדלוסיה בספרד ערכו ניתוח מגדרי לתקציב 2012, ובעקבות זאת גילו שכדאי להאריך את שעות פתיחת הצהרונים על מנת לאפשר לנשים לעבוד שעות ארוכות יותר. בצהרונים מועסקות בדרך כלל נשים - וכך ניתנה להן הזדמנות לתעסוקה מלאה יותר. כמו כן הוגדל התקציב של תוכניות הקשורות לטיפול בקשישים, לאחר שהתברר שרוב המטפלים הן נשים - כך הרוויחו שני הצדדים.

3. תחבורה ותכנון עירוני: טוב לכולם

כפרים ערביים אינם היחידים שסובלים מתשתיות גרועות ואין בהם תחבורה ציבורית נאותה. אפילו מודיעין, עיר חדשה ושבעה במרכז הארץ, אינה מתוכננת טוב מספיק. רמי זיו, לשעבר מהנדס העיר מודיעין-מכבים-רעות, פרסם בעבר מאמר בהזמנת עמותת "במקום", שבו תיאר מדוע מודיעין, עיר חדשה שאמורה להיות מתוכננת היטב, אינה נוחה לנשים.

"הפארקים הוקמו במרכז העיר, במקומות שהנגישות אליהם גרועה והיות שרוב המשתמשים הם נשים וילדים בעגלות, עובדה זאת מקשה עליהם מאוד, וגם לבאים ברכב אין די חניה". באשר לתנועת כלי הרכב כתב זיו: "מאחר שזאת עיר מתוכננת החליט משרד השיכון לבנות את הכבישים ברוחבם הסופי, וכך קרה שבעמקים הם רחבים מאוד ונוסעים בהם במהירות גבוהה יחסית. זה גורם הן לתאונות בצמתים והן לבעיות של נגישות, כלומר, מעברי חציה מסוכנים. כדי לפתור את הבעיה בנו פסי האטה, אך זהו פתרון חלקי בלבד. נוסף לכך, אין תעסוקה וחייבים לנסוע לעבוד מחוץ לעיר".

בתי הספר במודיעין נמצאים במרכז העיר ולכן הרבה הורים מביאים את הילדים ברכב פרטי, בדרך לעבודה. "כתוצאה מכך חברת האוטובוסים, שהיא חברה פרטית, מפחיתה את תדירות הנסיעה והנפגעים הם אלה שאין להם חלופה לתחבורה ציבורית". וזו, כאמור, מודיעין החדשה.

סוויד: "אחת השאיפות המרכזיות היא שנשים שמכהנות כחברות מועצה ברשויות תהיינה חברות בוועדות העוסקות גם בתכנון ובנייה. כשעושים את חלוקת התיקים, נשים לא צריכות לקבל את החלוקה הרגילה ולשבת בוועדת חינוך. ועדות תכנון משפיעות על חיי האזרחים ביומיום, ואני קוראת לנשים לדרוש את התיקים האלה".

אגב, צריך להזכיר שמי שעומדת בראש מינהל התכנון בישראל היא אישה, בינת שורץ.

אחת המובילות בעולם כיום בתחום התכנון העירוני השוויוני היא וינה, שמקדמת את הנושא כבר כשני עשורים. ב-1999 נערך בעיר מחקר על תכנון תחבורה, והתושבים נשאלו באיזו תכיפות הם משתמשים בתחבורה הציבורית בעיר. "רוב הגברים מילאו את השאלונים בפחות מחמש דקות", סיפרה לאתר CityLab אורסולה באואר, אחת מעורכי המחקר. "הנשים פשוט לא הפסיקו לכתוב".

התברר שרוב הגברים השתמשו בתחבורה הציבורית - או במכוניתם הפרטית - פעמיים ביום: להגיע למקום עבודתם בבוקר ולחזור הביתה אחר הצהריים. נשים, לעומת זאת, השתמשו במדרכות, באוטובוסים, ברכבת התחתית ובחשמליות יותר פעמים, ומסיבות רבות יותר (ראו גרף בעמ' קודם).

"לנשים היו דפוסי תנועה הרבה יותר מגוונים. לפעמים הן לוקחות את הילדים לרופא בבוקר, ואז מביאות אותם לבית הספר וממשיכות לעבודה. מאוחר יותר הן מסייעות לאמהותיהן בקניות, ואוספות את הילדים. הן נטו יותר מגברים לחלק את היום בין עבודה לבין משימות אחרות". ממצאים דומים על דפוסי התנועה נמצאו במחקרים דומים שנערכו בבריטניה, באירלנד בסקנדינביה ועוד.

כדי לסייע לנשים לאזן בין התפקידים הרבים שהן ממלאות, פיתחו בווינה דוקטרינה בשם "עיר למרחקים קצרים", שפירושה יצירת מרחב אורבני שיש לו מרכזים רבים. עירוב שימושים בכל השכונות מאפשר שילוב יעיל יותר של עבודה, טיפול בילדים וביצוע סידורים וקניות. זה חוסך לאמהות טרדה של נסיעות מרובות - וחוסך לעיר את גודש התנועה וזיהום האוויר המתלווה לכך.

עיקרון נוסף היה שכל אדם, בכל גיל, יוכל להסתובב לבדו בכל שעה ולמלא את כל צרכיו באופן עצמאי. זה מחייב שהעיר תהיה בטוחה ושאנשים ירגישו בטוחים להסתובב בה. איך עושים זאת? על פי עיקרון "לראות ולהיראות", כלומר לקדם שליטה חברתית בשכונות, לוודא שלא יהיו שטחים מתים שלא רואים אותם, ותאורה מספקת ונכונה - לא בזבזנית אבל לא מועטה מדי.

אחת הבעיות הנובעות ממגדלי המגורים היא שככל שעולים בגובה, קשר העין וקשר האוזן עם הילדים המשחקים למטה - נעלם. בעצם, מקומה שלישית ומעלה, כבר אי אפשר להשגיח על הילדים בשלט רחוק - מה שמחייב את האמהות להצטרף לילדים למטה, או לדאוג מלמעלה - או לא לתת לילדים לרדת לשחק, כולן אפשרויות לא טובות. לפיכך, צריך להביא זאת בחשבון בתכנון הבניין.

כדי לעודד יחסי שכנות טובים, דבר שנשים מרוויחות ממנו במיוחד, ממליצים בווינה שלא תהיינה יותר מ-30-40 דירות בכל כניסה, כדי שהשכנים יכירו אלה את אלה.

גם במקומות אחרים מצאו פתרונות יצירתיים לבעיות הקשורות לתחבורה ולתכנון העירוני. במונטריאול שבקנדה הושק כבר ב-1991 שירות "בין שתי תחנות" - לאחר החשיכה יכולה נוסעת לבקש מהנהג לרדת במקום הנוח לה, ולאו דווקא בתחנה. בהמשך אומץ השירות בערים נוספות. בארה"ב יש מקומות שבהם מספר חדרי שירותי הנשים כפול משל גברים. במקומות שונים בעולם כמו הודו ויפן הקצו קרונות רכבת לנשים, כדי להתגבר על ההטרדות המיניות. בדורטמונד שבגרמניה תהו לאחרונה האם להחליף את מחצית הדמויות ברמזורים לדמויות נשיות.

בארץ מנסים בשנים אחרונות לא רק להוסיף פינות החתלה בשירותי הגברים, אלא גם לקדם נראות נשים על שלטי הרחוב. סוויד: "אנו מעודדות קריאת רחובות על שם נשים ובשנים האחרונות יש היענות רבה יותר. בערים מסוימות תהיינה שכונות שלמות, וגם בתי ספר על שם נשים".

האדריכלית בתיה סבירסקי-מלול, מייסדת כנס האדריכלות הנשית שיתקיים השבוע בחולון (שנה תשיעית ברציפות), סבורה שנשים כמתכננות קשובות יותר לצרכים של אחרים, ולכן רגישות יותר לפרטים. "נשים מתכננות מרחב הוליסטי. סביבה מקיימת ותומכת. יש דברים מסוימים שנשים עושות בצורה אולי טובה יותר מגברים".

- צריך בכלל לתכנן מרחב מתאים לנשים?

"מטרת התכנון היא שיפור איכות חיים בכל הרבדים. תכנון שלוקח בחשבון עבודת נשים, טיפול בילדים - אני באופן אישי לא אוהבת את זה. אני מסתכלת על זה ממבט אנושי: גם גברים צריכים שיהיה להם קל לקחת ילדים מהגן. העניין הוא לאפשר לאנשים לא להשתייך לקבוצות או סקטורים אלא לתת לכל אחד לנהל את החיים שהוא רוצה".

אז מה שמתאים לנשים זה שכונות שבהן עירוב שימושים של מסחר, תעסוקה ומגורים, תחבורה ציבורית נוחה, נגישות מושלמת, רחובות נקיים עם חזיתות מסחריות בגובה הרחוב, שימשכו אנשים ולא יהיו ריקים - היי, זו בדיוק הרשימה הקבועה לעיר טובה, שמונים מתכנני ערים. וינה זכתה בשבוע שעבר במקום הראשון בסקר איכות חיים של חברת מרסר. האם ייתכן שמה שטוב לנשים זה פשוט עיר שטובה לכולם? כנראה לא במקרה זכתה וינה בשבוע שעבר בתואר העיר בעלת איכות החיים הטובה בעולם.

בתל אביב בונים מדד מגדרי

בעיריית תל אביב החליטו להיות החלוצים בישראל, ולבנות מדד שיבדוק אחת לשנה את מצבן של הנשים בעיר, לפי קריטריונים שונים. המדד הזה נמצא כעת בבנייה בשיתוף עם מכון ון ליר, ובימים אלה נעשה תהליך עומק של הכנת הקריטריונים למדד, באמצעות קבוצות מיקוד של אוכלוסיות שונות בעיר.

את המדד יזמה רותי סופר, יועצת ראש העירייה למעמד האישה ומגדר, וכפי שאמרה סופר בישיבת מועצת העיר שבה הוא הושק, המטרה אינה לחלק הכל שווה בשווה, אלא לתת פתרונות לצרכים שונים: "הצבנו לעצמנו חזון חדש וחדשני שנקרא 'Fair Shared City'... זאת אומרת מגדר ששותפים בו גברים ונשים ביחד, כשבעצם יש צרכים שונים ומגוונים וגם יכולות מגוונות לגברים ונשים... אנחנו רוצים שהמגדר ישתלב בחיי יום יום בעיר.. ובתכנון ובניהול העיר נלקחים בחשבון צרכים של נשים וגברים ביחד שיטת העבודה שנגזרת מזה היא בעצם הטמעה של פרקטיקה, של פתרונות".

המדד ינסה להביא בחשבון צרכים שונים ואת המענה הניתן להם. למשל, מספר תאי שירותים באולם תרבות עירוני, בהתאמת מתקני הכושר בגנים הציבוריים לממדים נשיים, או בגובה האופניים בשירות ההשכרה תל-אופן (דגם מותאם לנשים שולב בצי ההשכרה לפני חצי שנה), וגם במספר הדירקטוריות בחברות העירונית.

"כל המחקרים מוכיחים שההבניה החברתית של תפיסה של ילדים וילדות היא כבר בגיל 3-3 וחצי", אמרה סופר בישיבת המועצה. "אם ילד וילדה שמגיעים לגן רואים פינה של רופא ואחות, אז כבר בשלב המוקדם הילדה מבינה שהדרך סלולה לה להיות אחות והילד מבין שהוא יהיה רופא. וברגע שאנחנו עושים שינוי תודעתי בקרב ההון האנושי שלנו - שבמקרה הזה זה סייעות בגני ילדים - אנחנו רואים תוצאות בגן. הפעילות הזאת עברה דרך מנהל החינוך מבחן של בקרה והערכה, ראינו תוצאות, הן בשינוי העמדות של הסייעות והן אחר כך שינויים מובנים בגן, ובצורה כזאת בעצם אנחנו מוסיפים לכל הרפרטואר של השירותים של העירייה את השירות המגדרי".

בתל אביב מקווים שהמדד יהיה הראשון וערים נוספות ילכו בעקבותיה. תל אביב היתה החלוצה השנה גם בכך שכל תארי יקיר העיר ניתנו השנה לנשים - וורד סוויד מקווה שערים נוספות יעשו זאת. עם זאת, העירייה ספגה ביקורת כי מבין "היקירות" לא נבחרה אף אישה מזרחית.

שוקי הנדלן המניב בעולם
 שוקי הנדלן המניב בעולם

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא נדל"ן ותשתיות?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988