מפלגת השלטון הטבעית

מפלגת העבודה מתקרבת אל הרגע הבלתי נמנע: הסוף

בנימין נתניהו ויצחק בוז'י הרצוג / צילום: רויטרס
בנימין נתניהו ויצחק בוז'י הרצוג / צילום: רויטרס

איזה שלב של חייה מפלגה מתחילה להיחשב ל"מפלגת השלטון הטבעית"? זה מושג, שהיסטוריונים ומדעני מדינה העניקו תחילה למפלגה הליברלית של בריטניה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, לפני שהחילו אותו על המפלגה השמרנית. הוא שימש לימים גם את הרפובליקנים בארה"ב. הוא מטבע לשון נפוץ מאוד בקנדה, שבה הוא ידוע בראשי התיבות האנגליים NGP. המפלגה הליברלית, ששלטה שם לאורך רוב המאה ה-20, איבדה את זכאותה בעשר השנים האחרונות, בסדרה של תבוסות ושל השפלות.

מפלגות נוצריות-דמוקרטיות באירופה, זאת אומרת קצת ימינה מן המרכז, נהנו מן המעמד הזה שנים ארוכות. בגרמניה, לאחר היטלר, ועד ימינו; באיטליה, במשך 50 שנה לאחר מוסוליני; בהולנד, רוב המאה ה-20. מפלגות סוציאל-דמוקרטיות נחשבו לטבעיות-שלטון בסקנדינביה, בייחוד בשוודיה. אם סקוטלנד תהיה עצמאית, אין כמעט ספק שמפלגה סוציאל-דמוקרטית, בשם כזה או אחר, תשלוט בכיפתה הרבה מאוד שנים.

מה באופיה של ארץ מכשיר אותה ל"טבעיות" של בחירה? אין תשובה חד משמעית, כמובן, וסוציולוגים תמיד מזהירים אותנו מפני סכנות ה"מהותנות", זאת אומרת הנטיה לייחס תכונות-אופי קבועות. אבל אפשר, כנראה, לייחס לסקנדינבים נטיה גדולה יותר לשוויוניות; ואפשר לייחס לגרמנים שלאחר היטלר דרגה גדולה יותר של זהירות אישית ולאומית; ולאמריקאים לבנים, הנושאים את הרפובליקנים על כתפיהם, אפשר לייחס מידה גדולה יותר של שמרנות ("אנחנו ארץ ימנית", הם מכריזים כל אימת שאין הם מפסידים בבחירות לנשיאות או לקונגרס).

רוב מוחלט של 31%

האם מפלגה פוליטית צריכה לעמוד במכסה מספרית, כדי לטעון ל"שליטה טבעית"? האם היא זקוקה לרוב מוחלט, פעם אחר פעם? האם היא צריכה לקיים הפרש קבוע, מינימלי, מזו הדולקת אחריה? מה ההפרש?

בשיטת בחירות רובנית, המזוהה עם הדמוקרטיה האנגלו-סאקסית - זו הנוהגת בבריטניה, בארה"ב ובקנדה, אבל גם בהודו ובדרום אפריקה (אבל לא באוסטרליה ובניו זילנד) - ההפרש הוא העיקר. מספיק להגיע למקום הראשון, אין צורך ברוב מוחלט, כדי לנצח במחוזות בחירה אינדיבידואליים. זה מקור מבטיח של יציבות, מפני שהוא נוטה להעניק רוב מוחלט למפלגה יחידה בבית הנבחרים אפילו במערכת רב-מפלגתית.

בהודו, בחודש מאי שעבר, מפלגה זכתה ברוב מוחלט בפרלמנט עם 31% של קולות הבוחרים. בבריטניה, מפלגות שלטון נוטות לקבל 40% פלוס-מינוס, אם כי השיטה שם אולי כבר אינה עובדת בגלל פיצול גובר של המערכת. כיום יש שם ממשלת קואליציה, בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השניה. הבחירות הממשמשות ובאות בחודש מאי עשויות להניב ממשלת-מיעוט.

השיטה הבריטית, זו המכונה באנגלית First Past the Post (העובר ראשון את המשוכה), מקילה על היווצרות מפלגות שלטון טבעיות. בארה"ב, מפלגות כאלה נוטות להשתמש בכוחן, בייחוד בזירה המקומית, כדי להנציח את עליונותן.

מה מזכיר להם הקול הבא?

קשה אפוא יותר לקבוע אימתי מפלגה הפכה ל"מפלגת השלטון הטבעית" בדמוקרטיה עם שיטת בחירות יחסית טהורה כשיטה הישראלית. 1977 היתה דרמטית מאוד, אבל "המהפך" ההוא לא הפך את היוצרות מעיקרן. מפלגת העבודה עדיין יכלה לחלץ את השלטון מידי הליכוד ב-1992 וב-1999, ולהכריח אותו להתחלק בשלטון ב-1984. האינטרמצו של "קדימה" עיכב את טבעיות השלטון בכמה שנים.

אבל השבוע, לאחר ש"המחשבון המיתולוגי" של מינה צמח הכזיב, והיא וקמיל פוקס העבירו את השלטון לידי קולות-האמת, והסוקרים חדלו לברך את עצמם על ראיית-הנולד שלהם (לא, תיקון, לא ד"ר צמח, היא הוסיפה לטעון שהיא בעצם די דייקה), נולדה בישראל "מפלגת שלטון טבעית".

קשישים שבינינו זוכרים אולי את מוצאי יום הבחירות של 31 בדצמבר 1973. מנחם בגין הכריז בקורת רוח, ש"ההפרש בינינו ובין המערך נחצה". והוא אמנם נחצה: פחת מ-26 בכנסת השביעית ל-13 בכנסת השמינית (ב-1969, העבודה ובעלות בריתה, כוללת "הערבים של מפא"י", קיבלו 58 מושבים לעומת 32 של עדיין-לא-ליכוד).אף על פי כן, הימים היו ימי הכאב וההלקאה של "המחדל". ועדת אגרנט צלתה את המערכת הצבאית יום אחר יום. האמון בהנהגתה של מפא"י ההיסטורית קרס. ואפילו בתנאים היסטוריים כה דרמטיים, "המערך הסוציאליסטי" (כפי שבגין היה מכנה אותו) הקים ממשלה חדשה ללא קושי. בערוץ הטלויזיה היחיד אמר באותו הלילה פרשן-לעת-מצוא, הרב שמואל הכהן אבידור, לאנשי הליכוד: 'אם בתנאים כאלה לא הצלחתם לנצח, איך תקוו לנצח אי פעם?' (אני מצטט מזכרוני.)

ובכן, זה פחות או יותר מה שהיה אפשר להגיד לנציגי המחנה הציוני השבוע. אם לא הצלחתם להכות את ראש הממשלה הזה, שאיבד אמון ואיבד כבוד, שהשניא את עצמו על כה רבים מבני ארצו, וכמעט על כל העולם החיצון, את מי תצליחו. תעזבו "להכות", לא הצלחתם אפילו לדגדג.

אין עוד רזרבואר של מצביעים

כמובן, הערת-המחץ של כהן-אבידור לפני 41 שנה ויותר לא עמדה במבחן מאי 1977. ההיסטוריה הראתה ש-31 בדצמבר 1973 אמנם היה קרש קפיצה לחילופי שלטון. לכאורה, אפשר למצוא דמיון בין היום ההוא ובין יום ג' השבוע. סוף סוף המחנה הציוני קיבל שלושה מושבים יותר ממה שמרכיביו קיבלו בכנסת הקודמת. לא מי-יודע-מה, אם כי לא-כל-כך רע.

אבל ב-31 בדצמבר 1973 התחילו העבודה ובעלי בריתה לרדת מנכסיהם. יחד עם "הערבים של מפא"י" הם קיבלו 52 מושבים, ששה פחות מאשר ב-1969. השבוע גדל כוחו של הליכוד-בלי-ליברמן בעשרה מושבים לעומת 2013. עם ליברמן, 36 מנדטים, הליכוד כמעט השתווה להשגו ב-2003 (עם אריאל שרון, 38 מושבים).

לשון אחר, בקרב הזה הובס המחנה הציוני 0-7, יהיה הספין אשר יהיה. יתר על כן, אפשר לטעון שהמרכז-שמאל בישראל מיצה את הפוטנציאל האלקטורלי שלו. בהרכבו הנוכחי, בצורתו הנוכחית, במצעו הנוכחי אין לו עוד רזרבואר של מצביעים.

ב-1973, לא רק הפוליטיקה והכלכלה כי אם בייחוד הדמוגרפיה העדיפה את הליכוד. ישראל נעשתה צעירה יותר, דתית יותר, אשכנזית פחות. זה היה הפרופיל של המהפך, ועוד יותר מזה, ואולי אפילו חשוב מזה, של הצלחת הליכוד לדבוק בשלטון ב-1981 לאחר ארבע שנות כשלון מזעזעות והרסניות (בעיקר בענייני כלכלה וכספים).

איך לקבל רוב מוחלט

טבעיות שלטונו של הליכוד אינה ניזונה מכוחו האזורי, בייחוד בפריפריה, במידה שניזונו ממנו במרוצת השנים השמרנים הבריטים והרפובליקנים בארה"ב. הם פיתחו מחסום גיאוגרפי אפקטיבי להפליא, אלה ללייבור ואלה לדמוקרטים. הימין הבריטי שלט ללא עוררים בדרום אנגליה, והימין האמריקאי אחז בצבת את מדינות הדרום וחלקים ניכרים של המערב התיכון.

הימין הישראלי יתקשה לפתח אותה אחיזה בגלל קשיי ה"משילות". הנה תחזית לא כל כך נועזת: בשנים הבאות יגבר ויילך הלחץ משורות הליכוד לתרגם את המקום הראשון הקבוע לרוב מוחלט קבוע.

עיון במפה האלקטורלית של ישראל השבוע מראה מה תעולל שיטת בחירות אישית, או אישית יותר, לשמאל הישראלי. הוא יימחק מחוץ לתל-אביב רבה ולחיפה רבה. שיטת בחירות אישית, או אישית יותר (נניח בגירסה הגרמנית, המעורבת), תגבש כמובן את ההצבעה הגושית. אבל התוצאה לא תהיה צירוף כל מושבי הכנסת של השמאל-מרכז, אלא הרבה פחות מזה. גוש לאומי, עם חלק מן הדתיים, יביס את השמאל גם בחלק מן הערים הגדולות.

ראש עיריית ירוחם הבא

מה ייעודה של מפלגה פוליטית? האם היא חייבת להגיע לשלטון, או להיות מועמדת רצינית לשלטון, כדי להוסיף ולהתקיים? לא בהכרח, אבל רצוי.

בלי סיכוי ריאלי לשלטון, גם מפלגות סימפטיות מאוד מתחילות להתנוון ולהתכווץ, למשל הליברלים של בריטניה במחצית השניה של המאה ה-20 (היו להם כמעט 400 מושבים בפרלמנט של 1906, 127 בפרלמנט של 1922, 21 ב-1935, ושישה ב-1951.

מפלגת העבודה המורחבת אינה מסוגלת להגיע לשלטון. עמיר פרץ אמר השבוע, כי איך אפשר לנצח עם יאיר גרבוז. אבל יאיר גרבוז לא התמודד בשדרות. מפלגתו של עמיר פרץ קיבלה שם 7.5%. זו תוצאה מבהילה בכל קנה-מידה שהוא.

ליצנים עלי-טוויטר לגלגו השבוע על "מי זה בא, ראש הממשלה הבא" של נאמני הרצוג. הם הראו את הרצוג על רקע הקריאה "מי זה בא, ראש עיריית ירוחם הבא". הקנטה, הקנטה, אבל אולי מן ההקנטה יצמח רעיון של צמיחה.

בצרפת, עניין רגיל הוא בשביל פוליטיקאים, המפסידים בזירה הארצית, לפנות אל הזירה המקומית, ולחזור ולטפס ממנה אל הארצית. ראשי ממשלה לשעבר ושרים מתמודדים על כהונות של ראשי ערים ושל ראשי מועצות אזוריות (הנשיא לשעבר ואלרי ז'יסקר ד'סטן, לאחר תבוסתו ב-1981, התמודד על מושב במועצת הכפר שבו התגוררה משפחתו זה שנים. הוא לא חזר לנשיאות, אבל בזכות מינון נכון של חשיפה הצליח לשקם את המוניטין שלו, לחזור לפרלמנט ולהיות יו"ר ועדת החוץ שלו).

יצחק הרצוג דיבר השבוע על הצורך "להיות אופוזיציה לוחמת", ובזה הוא בוודאי צודק. אבל אופוזיציה לוחמת בבית נבחרים, שבו הציונות של מחנהו תיכתש בין הפטיש הימני-דתי ובין הסדן הערבי המשותף - אולי הוא זקוק לזירות אחרות.

אולי הוא זקוק לזירות, שיאפשרו למפלגתו להוכיח שלא נס ליחה הביצועי, ובייחוד שאין היא מגבילה את התעניינותה למרכזי הערים הגדולות.

מסתיימת והולכת

בקיצור, יצחק הרצוג יכול לעבור לגור בירוחם, הממשית או המטאפורית, ללוות את חייה, להתוודע אליה כדי שהיא תתוודע אליו, וגם להתמודד על ראשות עירייתה. ואם הוא יפסיד את הראשות, לא נורא, הוא יוכל להנהיג אופוזיציה לוחמת גם במועצה.

לא הוא בלבד. כל אנשי השורה הראשונה והשניה יכולים לעקור לפריפריה. המבחן המוניציפלי הבא לא יגיע אלא באוקטובר 2018. אבל פרק הזמן שנשאר יעניק להם הזדמנות להתכונן. אם הם יעמדו בניסיון, הבחירות הבאות לכנסת יתקיימו לכל המאוחר שנה אחת אחר כך. רוח עזה תנשוב בגבם. אולי.

אבל סביר יותר להניח שמפלגת העבודה מסתיימת והולכת ככלי מסורתי של חתירה אל שלטון פוליטי. יתכן מאוד שהיא אינה ניתנת עוד לתיקונים ולשיפוצים.

אהוד ברק, שהנחיל לה את השלטון האחרון, ערך ועידה של המפלגה בשדרות ב-1997, כדי להתנצל בפני מזרחים וספרדים על שנות ההזנחה וההתנשאות. זה היה מאמץ הירואי, שלא הציל את המפלגה משקיעה פרלמנטרית, אולי מפני שהוא לא עורר אמון. הרבה יותר אמון עורר ברק עצמו, כאשר פרש ממפלגת העבודה ב-2011, והציע לה להתרכז באופן חופשי ב"פוסט-ציונות". היא קיבלה את עצתו. התווית "מחנה ציוני" לא שכנעה איש.

מימין תיפתח

הכרה בסוף הדרך אינה הכרזת כשלון. איש לא יוכל לגזול מן המפלגה הזו את זכויותיה ההיסטוריות, חוץ ממשכתבי ההיסטוריה של העתיד. ההכרה בסוף הדרך רק תאפשר לה להתפזר בכבוד וללא שפיכות דמים.

האגף השמאלי שלה יהיה חופשי לחבור למרצ, כדי לייסד אופוזיציה מוסרית ללא תקוות-שלטון. האגף האקטיביסטי שלה יהיה חופשי להצטרף לליכוד, ואולי לצקת קצת ליברליות אל תוכו. האגף המרכזי שלה יוכל לנסות להקים מפלגה חדשה, עם סמלים חדשים ועם אוצר-מלים חדש.

אבל בעתיד הנראה לעין, המאבק על עיצוב מדינת ישראל יתנהל בתוך הימין, לטוב ולרע. לטבעיות של מפלגת שלטון יש חסרונות ויש יתרונות. החסרונות קשורים בסכנה של התנוונות ושל התפנקות. היתרונות קשורים בסבירות הגוברת של פרגמטיות ושל ריאליות. אולי הליכוד, מפני שאין הוא צריך ללחום על חייו הפוליטיים, יוכל להרשות לעצמו להתמתן, להנמיך טון, ולהתאים את דרכו למציאות במקום להתאים את המציאות לדרכו.

כך או כך, יש ממשלה חדשה בישראל, וזה כשלעצמו מאורע חגיגי, חשוב וראוי לברכות. הדמוקרטיה הישראלית הלא-מושלמת עדיין לא-מושלמת. יהיה קשה להשתחרר מחומרת הדברים שנאמרו בה בשעות ההצבעה האחרונות. אבל היא מעניקה כיום ייצוג הוגן לכל אזרחיה. זה לא עניין מובן מאליו בשום מקום עלי אדמות.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny

צרו איתנו קשר *5988