"בנוגע לראיונות עם עבריינים, הקווים האדומים נחצו מזמן"

תלונות הצופים אחרי הראיון עם ארז אפרתי ב"עובדה" הוכיחו כי גם ב-2015 ראיון עם עבריין לא עובר בשתיקה ■ האם לתקשורת חשוב לבדוק מהו האינטרס של העבריין לפני הראיון, ואיפה בעצם עובר הקו האדום?

הראיון עם ארז אפרתי /צילום מסך
הראיון עם ארז אפרתי /צילום מסך

"האם תראיין את יגאל עמיר?", זו שאלה ששואל את עצמו כמעט כל עיתונאי. מאז רצח ראש הממשלה יצחק רבין בחודש נובמבר 1995, סימנה התהייה ההיפותטית הזו את הקו האדום בהתנהלות העיתונאית, בין מי שראוי וחשוב ציבורית לראיינו ובין מי שאסור לתת לו במה. אם סמוך למועד ההתנקשות ההתנגדויות לראיון שכזה היו נחרצות וברורות, הגבולות הלכו והיטשטשו. ההימנעות כבר אינה חד-משמעית.

"יש הרבה מאוד שאלות שיש מקום לשאול את יגאל עמיר", אומר גיא פלג, כתב המשפט של חדשות 2. "שאלות שלא התבררו במשפט ובחקירה וחייבות להישאל. הייתי מדבר איתו קודם, ואם הייתי רואה שהוא רוצה להתראיין כדי להפיץ את רעיונותיו - הייתי מסרב. אבל אם הייתי מדבר איתו, והוא היה אומר לי היום 'אני מבין שטעיתי' או 'הולכתי שולל' - אז היה צריך לראיין אותו. גם את משה קצב הייתי מראיין, בוודאי. צריך להבין האם הוא עבר תהליך של חרטה בכלא".

100 תלונות לרשות השנייה

שאלת הרף הערכי-אתי של העיתונות הישראלית בבואה לקיים ראיונות עם עבריינים מורשעים, צפה השבוע במלוא עוצמתה בעקבות ראיון עם האנס ארז אפרתי ששודר בתוכנית "עובדה" של אילנה דיין. למעלה מ-100 תלונות הגיעו לרשות השנייה נגד השידור של זכיינית ערוץ 2 קשת, ודיון ציבורי ניצת ברשתות החברתיות ובתקשורת הוותיקה יותר.

בפוסט שפרסמה ח"כ שלי יחימוביץ', היא כינתה את הראיון "מיותר, צהוב-צהוב ולא מוסרי, בסדרה ארוכה של ראיונות עם פושעים דוחים, שהפריים הטלוויזיוני לא מתאפק מלהביא".

מנהלת האגף לקידום מעמד האישה בויצ"ו, רבקה נוימן, היא עובדת סוציאלית שטיפלה רבות בנשים נפגעות תקיפה מינית לאורך השנים. לדבריה, בזמן הצפייה בראיון פנתה אליה בתה בת ה-11 וחצי ואמרה: "אמא, יש לי תחושה שמישהו יאנוס אותי פעם".

לדברי נוימן, העובדה שאפרתי שנראה היה כגבר נורמטיבי שזכה לראיון בטון מבין, למרות השאלות הלא פשוטות, נתן תחושה שאנס לא חייב להיות מפלצת, וכל אחת יכולה להיתקל באנס.

"יש בראיון הזה משהו שאומר לנשים ולגברים בסביבה, אנס הוא לא אדם שאפשר לזהות - הוא יכול להיות כל אחד", אומרת נוימן. "הראיון חשף את הפן הלא מפלצתי שבמפלצת, את זה שמבקש חמלה ודורש הבנה".

- כלומר, טוב שמתעורר דיון בבית בעקבות ראיון כזה?

"הראיון עיצבן, כי הייתה שם לטעמי אמפתיה מוגזמת של נסלי ברדה. היא לא התעמתה ולא קטעה אותו. היה משהו באווירה שמזכיר יותר טיפול ולא ראיון נוקב. מצדו לא שמעתי שם קבלת אחריות".

- אך זו הפרקטיקה העיתונאית, השאלות הקשות נשאלו.

"אני מסכימה שהראיון נתן לנו להסתכל עליו כשניתנת לו במה הכי אמפתית. חל טשטוש באשר למי הקורבן ומי המקרבן, וזה מה שהרגיז. אבל החשיפה שנתנה 'עובדה' לכך שהאנס הוא לא תמיד מפלצת אלא מישהו נחמד ואיכותי, משרתת אותנו כמי שאומרות שזו מכה חברתית. אנסים הם לא בהכרח סוטי מין מפינות אפלות".

משתמשים בתקשורת

ד"ר רפי מן, איש בית-הספר לתקשורת אוניברסיטת אריאל וחבר מערכת "העין השביעית", טוען כי "בכל מה שקשור לראיונות עם עבריינים, הקווים האדומים נחצו מזמן".

לדבריו, הבעיה היא לא בראיון כמו זה שנעשה ב"עובדה", אחרי שכבר אפרתי שוחרר ממאסרו כשאין לו שום שופט שצריך להרשים באמצעות ראיון מטהר.

"יש סוגה שלמה של ראיונות עם עבריינים שניתנים בעיתוי מסוים, ובעיתוי הזה ברור שהעבריין והיחצ"ן אומרים שנגייס גם את הזירה התקשורתית", אומר ד"ר מן. "מנקודת מבט של התקשורת זה נחשב להישג עיתונאי לראיין עבריין ידוע, ותמיד עורכים ימצאו הצדקות כמו הזדמנות 'להבין מה עובר בראשו של עבריין', כשברור שזה בסך-הכול נועד לשרת רייטינג, סנסציה ואפילו על גבול הפורנוגרפיה".

מן טוען כי במרבית הראיונות עם עבריינים, הראיונות נעשים "כחלק ממערכה יחצנית, שהיא לא יוזמה של עיתונאי שאומר אני אנצל כל מיני קשרים ואגיע לאדם עצמו ואשמע את סיפורו. זה כמעט תמיד נעשה מבחינת העיתוי לקראת פסק דין או ערעור בהדרכת עורכי דין ויחצנים".

פלג, ששימש בעבר כתב פלילי וכבר לפני שנים רבות ריאיין את צמרת הפשע הישראלית, מכיר היטב את הסיטואציה. "בגלל שאני היום בערוץ 2, הערוץ הנצפה ביותר, פונים אליי כל העבריינים הבכירים והמפורסמים ביותר", הוא אומר. "הפרמטר שלי לראיון איתם הוא אם אני חושב שבראיון הזה יש עניין אמיתי, האם אני מגלה עובדות חדשות ומצליח לקלף שכבה מאחורי עבריין מסוים".

לדבריו, "ל'עובדה' אין שום סיבה להתנצל. בניגוד למה שנטען והביקורות על 'עובדה', שגם אני שומע כלפי לעיתים, אין לנו רפלקס לראיין עבריינים, גם לא כאלה שמעוררים רייטינג. רק בעת האחרונה ויתרנו בחברת החדשות, בהיעדר ערך עיתונאי לדעתנו, על ראיון עם דניאל מעוז שרצח את הוריו; סירבנו לראיון עם מארי פיזם, שהוצע לנו אחרי הרשעתה; הוצעו לנו ראיונות עם דמיאן קרליק ופרנסואה אבוטבול - וסירבנו. בניגוד לרושם שנראה כאילו חזות הכול היא להביא ראיון סנסציוני, יש על כל הצעה כזו דיון שיורד לשורשם של דברים".

- ומה השיקולים?

"לעיתים אנחנו מרגישים שאנשים שעברו עבירה חמורה ביותר משתמשים בנו כדי לטעת ספק באשמתם. אז אנחנו בוחרים שלא לראיין אותם. גם כאלה שעושים בנו שימוש כדי לעשות מניפולציה על המשפט שלהם. הפסדתי הרבה ראיונות יוקרתיים כי העבריינים חשבו שהצבתי רף גבוה מדי. כך, מאיר אברג'יל סירב להתראיין אצלי אחרי שהוא ביקש לצלם אותו שוחה בבריכה, וסירבתי. אז הוא התראיין בערוץ 10".

פלג מודה כי גם הוא רצה לראיין את אפרתי. "הפסדתי אותו משום שלא העליתי על הדעת שהוא יתראיין, לכן עבדתי בחצי כוח על הראיון הזה. יש לו משפחה, הוא מחר צריך למצוא עבודה, למה לו להתראיין? חשבתי שיש לו סיבה להיעלם מהעין הציבורית. האינטרס שלו היה לדעתי להכות על חטא ולכן הוא התראיין".

גורמים ב"עובדה": "ראיון זה לא פרס"

כלי תקשורת רבים ניסו להשיג את הראיון עם אפרתי, האנס שהיה מאבטח הרמטכ"ל, ואשר התיק נגדו היה אחד המתוקשרים בשנים האחרונות. והוא הגיע בסופו של דבר ל"עובדה".

"ראיון זה לא פרס", אומרים לנו גורמים במערכת "עובדה". "איש לא יכול לטעון שהופעתו על המסך טיהרה אותו בדרך כלשהי, אולי אפילו ההפך. ההחלטה שהייתה במערכת היא לשדר את הראיון, משום שהעניינים שעולים מהמקרה הזה חושפים את הצופים לדילמות ולשאלות - בעיקר לשאלה האם אלימות אכזרית יכולה להתפרץ ללא סימני אזהרה".

- האם הוצבה התניה לפני ביצוע הראיון?

"בחיים לא היינו מסכימים לשום סוג של התניה בראיון כזה. לא לגבי שאלות שנשאלות ולא לגבי האופן שבו הראיון משודר. הסברנו זאת לכל מי שדיברנו, גם עם המשפחה ומקורביה של המתלוננות. כל מה שעשינו בחדר העריכה, וההחלטות של נסלי ברדה, אילנה דיין ואייל גונן העורך, היו בראש ובראשונה מנקודת מבטה של הקורבן".

צרו איתנו קשר *5988