הדלת של אולמרט נסגרה

כך מערכת המשפט צריכה לנהוג: ללא משוא-פנים, אך ורק על בסיס הראיות

אהוד אולמרט / צילום: גיל יוחנן -  ynet
אהוד אולמרט / צילום: גיל יוחנן - ynet

1. "הכול בסדר, הכול בסדר", מלמל ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, לאחר שמיעת הכרעת הדין המרשיעה בעניינו, לעבר אחת מעוזרותיו, ומיהר להתחמק מהדלת הצדדית של אולם בית המשפט המחוזי בירושלים. אבל אתמול (ב') נקבע סופית ששום דבר כבר לא יהיה בסדר בשביל אולמרט.

לו שופטי בית המשפט המחוזי היו מאשררים אתמול את זיכויו ב"תיק טלנסקי", יכול היה אולמרט לקחת נשימה עמוקה, לשאת עיניו לעבר בית המשפט העליון, ולקוות שגם הוא יזכה אותו, גם ב"תיק הולילנד" שבו הורשע בשוחד. אבל משמעותה של ההרשעה אתמול היא שהדלת עבור אולמרט נסגרה. או ליתר דיוק - שערי בית הכלא נפתחו לקראתו לרווחה.

אפילו אם ערעורו של אולמרט על הרשעתו במשפט הולילנד יתקבל, הוא צפוי למאסר בגין הרשעתו בתיק טלנסקי. אולמרט אמנם צפוי גם לערער על ההרשעה הזו, אבל סיכויי הערעור להתקבל נראים קלושים.

2. הכרעת הדין המקורית והמשלימה של שופטי בית המשפט המחוזי בירושלים, ראוי שתילמד מעתה בכל בית-ספר למשפטים. יש שיאמרו כי מדובר היה בעינוי דין מיותר, וכי היה עליהם להרשיע את אולמרט כבר בסיבוב הראשון של התיק.

אלא שבהחלטותיהם לגבי אולמרט חיזקו שני שופטי ההרכב הקודם - משה סובל ויעקב צבן - את איתנות מערכת המשפט ואת אמון הציבור בה, בכך שהם קידשו עקרונות בסיסיים של המשפט הפלילי, שדומה כי היה מי שכבר שכח את חלקם.

כאשר לא היו בידי הפרקליטות מספיק ראיות, סברו השניים כי קיים ספק סביר להרשעה, ולא היססו לזכות את אולמרט. אך כאשר הפרקליטות סיפקה להם ראיות נוספות וחד-משמעיות באשר לשימוש בכספים שקיבל אולמרט ממשה טלנסקי, השופטים לא היססו לשנות את עמדתם ולהרשיעו.

כך מערכת משפט צריכה לנהוג: ללא משוא-פנים, ללא התחשבות ברחשי דעת הציבור והתקשורת - אלא אך ורק על בסיס הראיות שבפניה.

השופטת השלישית בהרכב שהרשיע אתמול את אולמרט, רבקה פרידמן-פלדמן, לא הייתה שותפה להכרעת הדין המקורית. עם זאת, היא ציינה כי לו הייתה חברה בהרכב המקורי (שכלל את הנשיאה לשעבר מוסיה ארד שפרשה ב-2012), הייתה מרשיעה את אולמרט גם ללא צורך בראיות החדשות.

לעמדתה של פרידמן-פלדמן יש משקל רב באשר לערעור שיגיש אולמרט לבית המשפט העליון; וגם באשר למקרים עתידיים שבהם פוליטיקאים ייקחו כספים במזומן ויטענו כי השימוש בהם היה לצרכים פוליטיים.

3. אמנם זה לא פוליטיקלי-קורקט לומר זאת, אבל ארבעת המנצחים הגדולים הם שולה זקן, ראשת לשכתו לשעבר של אולמרט, שעל הדרך חמקה מעונש מאסר משמעותי, בזכות הסדר טיעון שחתמה עם הפרקליטות; התובע, עו"ד אורי קורב, שתיק טלנסקי היה תיק חייו, ושהפך במהלכו הדיונים בו לאויב אישי לאולמרט; חברו הקרוב לשעבר של אולמרט, העיתונאי דן מרגלית, שטען לאורך כל הדרך כי אולמרט מושחת; והרביעי הוא פרקליט המדינה לשעבר, משה לדור, שחטף קיתונות של ביקורת על התעקשותו למצות את הדין עם אולמרט.

הביקורת נגד לדור הגיעה לשיאה לפני כשנתיים, לאחר הכרעת הדין המזכה בתיק טלנסקי, כשאמנון דנקנר ז"ל אמר ש"פרקליט המדינה צריך להתאבד". ובכן, פרקליט המדינה לשעבר עודנו חי, ונאחל לו בריאות ואריכות ימים.

אמנון דנקנר, למרבה הצער, הלך לעולמו בגיל צעיר מדי. אם ההערכות של המתקשרת של שולה זקן, ש"יש חיים אחרי המוות", נכונות - דנקנר בוודאי מתהפך היום בקברו.