זיעה ודמעות

בחודש אוקטובר האחרון נחתה על משפחת אריאל ממשואות יצחק מכה קשה. תמר, בתם תמר, שהתפרסמה בשעתה כנווטת הדתייה הראשונה בחיל האוויר, נהרגה ממפולת שלגים ברכס האנפורנה שבנפאל. תמר אריאל, שאהבה לטוס, לטייל וגם לרוץ, השתתפה לפני שנה לראשונה במירוץ "מהר לעמק". השנה ירוצו בו לזכרה שתי קבוצות, ובהן תושבי האזור וחברים, ואף מירוץ שפיר הוותיק (שהתקיים לפני שבוע), במועצה האזורית שפיר באזור שבו התגוררה, הוסב לזכרה.

הר לעמק הוא אירוע ספורט ייחודי, שנועד לקדם ריצות ארוכות - אורכו כ-215 קילומטרים, והוא מחולק ל-24 מקטעים של חמישה עד 12 קילומטרים כל אחד, כך שחברי הקבוצה מתחלפים ורצים לסירוגין. מארגני המירוץ, תושבי היישוב הקהילתי תמרת שבעמק יזרעאל, הם ספורטאים ורצים פעילים בקבוצת ריצה אזורית. אחרי שהתנסו במירוצים דומים בארצות הברית, בחרו לייבא את הרעיון וליישמו אצלנו. כיוון שזהו מירוץ שליחים, נדרשים קבוצה (ארבעה עד שמונה רצים), ובעיקר שיתוף פעולה.

תוואי המסלול יפהפה: מתחיל בתל חי, חולף בנופי הגליל ומסתיים בתמרת. הוא מתרחש בימים שבהם הירוק עדיין ירוק, וסימני ההצהבה שמתחילים לבצבץ פה ושם נדחו השנה בגלל גשמי הברכה הפתאומיים. במירוץ השנה ישתתפו למעלה מ-7,000 רצים ורצות, במקצה יום ובמקצה לילה. "מסלול הירח" יוזנק ביום רביעי (29.4) בערב, ויסתיים ביום חמישי בערב, ו"מסלול השמש" יתחיל ביום חמישי (30.4) בבוקר ויסתיים ביום שישי בבוקר.

הקבוצות שירוצו לזכר תמר אריאל לא יהיו היחידות. בשנים האחרונות רואים יותר ויותר קבוצות ויחידים המשתתפים באירועי ריצה שונים, ורצים לזכר מישהו. התופעה מתרחבת ומתפשטת, וכבר לא מדובר במחווה נדירה אלא כמעט בתרבות חדשה המשתרשת בארץ. זאת לצד המסורת הפופולרית של אירועי ספורט לזכר נופלים, וכאלה יש עשרות - ממירוץ לזכר חייל מסוים (כמו מירוץ עמק חפר לזכרו של רז גוטרמן, ספורטאי מצטיין שהשתתף בתחרויות ריצה בינלאומיות ונהרג במלחמת לבנון, ומירוצים רבים נוספים) ועד להנצחה קבוצתית (למשל מירוץ הלפיד לזכר הנופלים במסגרת יום הזיכרון לחללי צה"ל או מירוץ שביל הבנים לזכר חללי העדה הדרוזית, ורבים נוספים). ההנצחה דרך הרגליים והספורט משמרת את זכר החברים/הקרובים, מהווה מחווה של רצון טוב בציון שמם, ומעניקה, לצד סיפוק לרצים, גם קורטוב של נחת למשפחות ששכלו את יקיריהן.

רז בנדל הוא אחד המשתתפים בקבוצת הריצה לזכר תמר אריאל. כמותה הוא איש חיל האוויר, שנכנס לענייני ריצה לפני כשלוש שנים, והשתתף בהר לעמק פעמיים. השנה הוא משתתף בקבוצת הריצה לזכרה. כשאני שואלת אותו מנין זה בא, הוא עונה: "אם מישהו רץ ואהב את זה, זה טבעי לרוץ לזכרו ולהנציח את שמו. אני רואה בזה משהו חיובי".

ואיך המשפחה מקבלת את זה?

"כשתכננו את מירוץ שפיר ראינו שעם כל הצער והכאב של הוריה, שנמצאים עדיין בשנת אבל, זה עשה להם טוב. בעיניי זה מייחד זכר של מישהו שנפל".

יש לדעתך בישראל אובססיה של הנצחה?

"אני חושב שכן, אבל כשמנציחים מישהו על דבר שאהב לעשות, יש בזה המשכיות. האדם איננו, אבל המשפחה רואה ששמו ממשיך להתקיים ולא נעלם. ההמשכיות היא חלק מההווי של העם שלנו, להמשיך ולזכור אנשים. הכי קל זה לשכוח אותם, וזוכרים רק דרך מפעלים שכאלה. לפעמים, מתוך האובדן והכאב על מותו של אדם, קם ונוצר משהו חדש, וזה דבר חיובי".

עמותת "בדרכם" עושה זאת כבר כמה שנים. חבריה רצים במירוץ מיום הקמתו. זה התחיל בקבוצה אחת, והשנה ישתתפו בו למעלה ממאה רצים ב-14 קבוצות. העמותה הוקמה לאחר מלחמת לבנון השנייה על-ידי אנשי מילואים מפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) צנחנים, שאיבדו בקרבות עשרה מחבריהם. מושון דונוביץ' מספר שלו ולחבריו היה חשוב לייצר זיכרון והנצחה לחברים לנשק שנהרגו, מתוך מקום של רעות וחברות. הדרך שבה בחרו לעשות זאת היא באמצעות טיולים וספורט.

החברים מארגנים מדי שנה בפסח טיול בן שלושה ימים, ומשתתפים באירועי ספורט כמו הר לעמק. "אנחנו רוצים לייצר פעילות ציבורית המשקפת ערכים שבהם אנחנו מאמינים, והם האמינו - באהבת הארץ, בדאגה לזולת ובעוד. דרך שם הקבוצה במירוץ אנחנו מנציחים את הנופלים, וככל שאנחנו עושים יותר, אנחנו מביאים עוד חברים ומרחיבים את המעגלים. לנו זה לא מספיק לעמוד ביום הזיכרון, ואנחנו מרגישים חובה לעשות יותר".

למירוץ הם יגיעו חמושים בחולצות ובמעודדים רבים, ומקווים להמשיך להפיץ את המסר. לעניין ההנצחה האובססיבית עונה דונוביץ': "אנחנו עוסקים בהנצחה למען החיים, וחוגגים את החיים ככה. אנחנו לא עוסקים בהקמת אנדרטאות, כי מהות ההנצחה בעינינו אינה גלי אבנים או לוחות ברזל. אלה חסרי משמעות. אנחנו בוחרים בטיולים ובספורט כי זה חיובי, לא מתעסקים ביגון ובשכול אלא בלהתרגש, בלהתחבק, בחברותא וב"יחד". זה מה שהחברים שלנו היו עושים לו היו בחיים".

דונוביץ' מודה שהוא לא יכול להיות בטוח שזה באמת מה שהחברים היו עושים, אבל מבחינתו זה גם לא משנה: "אם זה עושה לנו טוב, ובדרך גם לאחרים, אז הצלחנו. ככה אנחנו רוצים שיזכרו אותם". כל הפעילות נעשית תוך שמירה על קשר עם המשפחות שמגיעות לאירועים, נפגשות עם החברים ומתחזקות את הקשר החשוב הזה.

שלוש קבוצות במירוץ לא ירוצו לזכרו של מישהו אלא בשבילו. חגי בן-ארי, שנפגע קשה בראשו במהלך צוק איתן, שוכב מאז מחוסר הכרה בבית החולים תל השומר. נועם, אחיו הגדול, מספר שחגי התחיל לעסוק בספורט לפני כשלוש שנים וממש חי את זה - השתתף במירוצים, רץ חצי מרתון וארגן תחרויות. בנוב, המושב שבו גר ברמת הגולן, הקים קבוצת ריצה שהשתתפה בשלל מירוצים ובהם בהר לעמק.

"בגולן הטרנדים מגיעים לאט" מתבדח איתמר גור, שכנו של חגי. "לחגי היה חשוב להרחיב ולפתח את הריצה. היה לו חזון שכל המושב ירוץ, כולל נשים וילדים, ממש ליצור תנועה של ריצה". החברים ממילא כבר חשבו איך לרוץ "אחרת" השנה, והחליטו להרחיב את השורות כפי שחלם חגי. גייסו בקלות תושבים נוספים, שהתחברו לרעיון מאהבה לחגי. "אני אישית אוהב אותו", הוא משתף, "ומחפש כל דרך לגעת בחוויה שהייתה לנו יחד, בשבילים ובאירועים. זו הזדמנות בשבילי לשחזר", הוא אומר.

החברים הצליחו לגייס לעניין גם את אחיו של חגי, לאו דווקא טיפוס ספורטיבי. "אני שמנמן", צוחק נועם, "אני רץ רק אם אריה רודף אחריי. אבל כשפנו אליי, החלטתי להצטרף והתחלתי להתאמן. ובכלל, אנחנו לא רצים תחרותית, אלא קבוצתית. בכל מקטע ירוצו בשבילו שלושה חברים בכובעים ובחולצות עם לוגו שהכינו".

ולמה? מה המטרה, בעצם?

"אנחנו רצים בגלל תחושת היחד והחברות. אצלנו זה מקרה של אובדן מבלי לאבד. חגי איתנו ולא איתנו. הריצה שהוא אהב כל-כך מחברת את האנשים, יוצרת משהו קבוצתי ומשחררת. יש בזה משהו כיפי, הייאוש נעשה יותר נוח, ורבים מסייעים בהתנדבות בשביל האווירה וה'יחד'. הריצה היא חוליה שחיברה בין האנשים, וספורט מגשר על פערים, אז בחרנו במשהו טוב".

יחד עם נועם ירוץ שכנו של חגי, איתמר גור. "אני לא איש של ריצה", הוא מתוודה, "חגי רתם אותי וגרם לי לרוץ. גרר אותי לכל מיני ריצות, אבל גם חנך אותי לקראת המירוץ הראשון שלנו בהר לעמק". חגי, מתברר, היה דמות כריזמטית, ואף שכל הרצים שאסף היו בוגרים ממנו בעשור, הוא היה הציר המרכזי. "יש לו דרכים לגרום לך לעשות דברים שלא חשבת עליהם".