ביקור במושב שעשה אקזיט וכל משפחה בו תקבל מיליונים

יום ראשון השבוע. הדרך למושב רם-און שבחבל תענך בדרום עמק יזרעאל נמתחת לאורך ומתנמנמת בשמש. גם המושב עצמו - שלפני שבוע פורסם כי מכר שני שליש מהמפעל שלו פולירם לקרן פימי ב-347 מיליון שקלים ורשם אקזיט נאה - מנומנם למדי. זה לא מושב של טירות ענק ובריכות פאר.

מקום צנוע, כיאה לאנשי העמק שידיהם רחבות וחרוצות קמטים של עבודה ופניהם צרובות בשמש. אני מעריך ש-58 משפחות המייסדים הרשומות באגודה מקדישות את השנ"צ לחלומות נעימים על כסף (לפי הפרסומים, כל משפחה תקבל בין 2.5 לארבעה מיליון שקל).

אנחנו ניגשים לצרכנייה וקונים משהו לשתות. האנשים פה שמחים לדבר עם כל אחד, אבל להצטלם או להיות מצוטטים בשמם הם פחות מוכנים. "אין עוד מקום כזה בארץ", אומר כל אחד שאנחנו מדברים איתו. מה עם האקזיט, אני שואל, התחלתם לאכול איש את ראש רעהו? לא, עונה כל מי שעונה, אצלנו עושים דברים אחרת.

ואכן, נראה שלהבדיל מלא מעט קיבוצים ומושבים שעשו אקזיט ונקלעו למלחמות עולם שקרעו קהילות והפרידו משפחות, כאן הכול זורם לו במנוחה. גם כי אף שמדובר בהרבה כסף, לא מדובר בסכום משנה חיים (בטח אם הוא מחולק בין ארבעה בנים ממשיכים, הממוצע פה); גם כי המפעל הוא פרה שמניבה דיבידנדים נאים לתושבי המקום כבר כמה שנים, בין מאה למאתיים אלף שקלים בשנה, שסוגרים יופי את הפינה; גם כי העסקה מוצלחת עד מאוד - הנדל"ן נשאר של המושב, כמו גם שליש מהפעילות והרווחים העתידיים; גם כי קרן פימי היא שותף משובח (שרכש את כל ההתחייבויות) המבטיח שהכסף ימשיך לזרום אם הכול יתקיים כמתוכנן (הרחבת פעילות בחו"ל ועוד); גם כי הכול נעשה בהסכמה גורפת; וגם - ואולי בעיקר - כי הדברים נעשו כאן אחרת, עם מחשבה מראש.