"יש ברנז'ה שאני לא מצליחה לפרוץ אליה, וזה מבאס אותי"

יום לפני הפגישה שלנו בתחילת השבוע, דלקת חריפה תוקפת את העין של מיכל ינאי. בעוד שרוב האנשים, ודאי המצולמים שבהם, היו מסתגרים בביתם עד יעבור זעם, ינאי מתייצבת לראיון וגם ליום צילום שתוכנן מבעוד מופע, תוך שהיא נעזרת באיפור כבד על מנת להסוות את הנפיחות. עניין של מוסר עבודה בלתי מתפשר של מי שמופיעה כמעט ללא הפסקה זה 35 שנה, בטלוויזיה, בקולנוע ועל בימות התיאטרון. מי שעדיין, אפילו כעת - כאשר היא מקבלת מחמאות על תפקידה בקומדיה הרומנטית "פרק ב'" מאת ניל סיימון, שעולה בימים אלה בתיאטרון באר שבע בבימויו של המנהל האמנותי רפי ניב - נאלצת להילחם בסטיגמת "מלכת הילדים" שדבקה בה אי-שם בשנות ה-90, ולא עזבה מאז. כאילו שכוכבת ילדים אינה יכולה להיות גם שחקנית מצוינת.

היא יושבת מולי בבית הקפה ומשתדלת להתגבר על דחף הגירוד כשאני שואלת אותה למה היא לא מופיעה באופן רצוף בתיאטרון, אם היא רוצה לבנות את עצמה כשחקנית רצינית. "כי זה אומר ערב-ערב לא להשכיב את הילדים ולא לראות את בן הזוג שלי", אומרת ינאי. "בחודשים האחרונים אנחנו נפגשים בדלת. אני חוזרת באחת בלילה כשהוא ישן ויוצאת בחמש אחר הצהריים. אני מסרבת לשלם את המחיר הזה באופן קבוע ולכן ההתנהלות שלי עם התיאטרון היא פעם בכמה שנים. זה כמו שאני נקרעת כל פעם מחדש מבפנים. מצד אחד אני רוצה שההצגה תהיה שלאגר, ומהצד השני אני יודעת שאם היא תהיה שלאגר, לא אראה את המשפחה".

אז את מודעת למחיר שאת משלמת.

"זה לא מחיר בעיניי. זה רווח".

תפיסת העולם שלך הייתה כזאת גם כשלא הייתה לך משפחה?

"כשעבדתי, לא הייתה לי זוגיות, ובאיזשהו שלב כבר הייתי בת 35. הבנתי שברור שאני יכולה לטבוע בעבודה, אבל אני בוחרת בחיים. אני עובדת כבר כל-כך הרבה זמן, שאני לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. אני עושה תיאטרון כי זה בוער לי בגוף. זה נעשה מתוך הרצון להיות בן-אדם שמח, כי כשאימא שמחה, הילדים שמחים. הג'ינגול הזה סוחט, אבל אני לא מוכנה לוותר לא על זה ולא על זה, אז מתפשרים. בגדול אני מרגישה שאיכשהו, אני מצליחה להחזיק את כל הכדורים באוויר".

יכול להיות שהמעבר שלך מעולם הילדים למבוגרים, קצת נתקע כי לא עשית מעשים קיצוניים כמו אלה שעשתה מיילי סיירוס למשל?

"גם אני עברתי את תקופת המרד שלי, כשהצטלמתי בפוזה סקסית עם גרביונים קרועים על השער של שבעה לילות. זה היה בשנות ה-25 שלי, כל-כך מזמן".

ועדיין את לא מקבלת את הכבוד שמגיע לך.

"שילמתי מחיר על העשור שהייתי בערוץ הילדים, אבל אם מישהו מהקהל הזה ייכנס להצגה שלי היום, כל העניין של 'מלכת הילדים' ייגמר תוך שתי דקות. אותו דבר היה ב'רביעיית רן'. אחרי שנייה לא התעסקת בזה יותר. הבעיה היא לא הקהל, אלא היוצרים".

יצא לך לדבר עם יוצרים על הרתיעה הזאת?

"עם אלה שנתנו לי תפקידים, כמו אורן יעקובי ברביעיית רן, שמכיר את היכולת שלי מהתיאטרון, ויריב הורביץ, שביים אותה והיה בן הזוג שלי, לא היה מה לדבר. גם לא עם דובר קוסאשווילי שסמך עליי לגמרי בסרט שלו ("רווקה פלוס"). אבל יש לי תחושה שיש ברנז'ה שאני לא מצליחה לפרוץ אליה, וזה מבאס אותי. דווקא הגיל מביא איתו בשלות ואני מקווה שיוצרים ירימו את הכפפה".

אולי גם את תרמת לזה כשנכנסת להפקות לא מאוד מוערכות מבחינה אמנותית בתחום הריאליטי, כמו "הצילו! אני לא יודע לבשל"?

"שחקנים עושים ריאליטי. זה היה כיף ומותר גם ליהנות; ולא, לא עשיתי את זה בשביל הכסף. זה לא גרע, כי אנשים אמרו, איזה כיף לראות אותך. התגעגענו. אי אפשר לעשות רק דבר אחד היום. אנשים עושים גם וגם וגם, זה לא חיסרון. אני מזל תאומים ותמיד הייתי מולטי. אני אוהבת להנחות, לשחק בתיאטרון, להופיע בדרמות ולעשות דברים לילדים. זאת אני".

ולאורך כל השנים האלה הייתה לך אסטרטגיה? סימנת מטרות?

"לא. כשרציתי לעזוב את ערוץ הילדים, בשיא של השיא, בא אליי עורך דין בכיר ואמר לי, 'יש לך את מפעל הוופלות הכי גדול בעיר, למה לך לסגור אותו? מה תעשי?', אבל אני הרגשתי שמיציתי ושאם לא אסגור את המפעל, לא יתנו לי להתקדם. סגרתי בלי תוכנית אב.

"יוצא לי לדבר על זה עם בעלי, שעובד במקאן אריקסון, ואומר שאני צריכה אסטרטגיה כדי לשמור על המותג, והעובדה שאני מצליחה לעשות את זה בלי תוכנית מובנית כל-כך הרבה שנים, זה לא נתפס".

יכול להיות שאת מכוונת אינטואיציה.

"יש לי אסטרטגיות קצרות טווח. אוקיי, לא עשיתי תיאטרון הרבה זמן, אז בואי נעשה את זה. לא מציעים לי קולנוע, אז בואי נעשה קולנוע לבד. לא מציעים לי תוכנית טלוויזיה, אז יצרתי את 'מזל טוב', וכל זה מאפשר לי גם לעשות קריירה וגם לחיות".

היית שותפה ביצירה ובהפקה של הסרט הקצר "אימא שלי ואני".

"יחד עם שגב גרשון, שעוד קודם השתתפתי ב'אדם' שהוא כתב וביים. הוא פנה אליי בפייסבוק, נפגשנו, והתחלנו לעבוד. 'אדם' זכה בכמה פסטיבלים בעולם ואת 'אימא שלי ואני', סיפור קטן ומרגש שמספר על אם חולת מאניה דפרסיה, שיצא לפני חצי שנה, התחלנו לשלוח עכשיו לפסטיבלים".

מי מימן אותו?

"שנינו. גייסנו כספים ופתחנו הד-סטארט (אתר למימון המונים)".

הרווחתם משהו?

"יש רק הוצאות, לא הכנסות".

אז למה להיכנס להרפתקה הזאת בכלל?

"כי אני נורא נהנית מההפקה והסיפור מרגש וחשוב".

את גם מפתחת פורמטים לטלוויזיה.

"'מזל טוב' היה הראשון ובשנים האחרונות 'ארמוזה פורמטס' מפיקים שניים נוספים. האחרון נקרא "נולד לזכות" - שעשועון שבו זוג אחרי לידה נשלח למשימות, בשיתוף עם המשפחה בבית, עבור פרסים לתינוק, שמובאים אליו בסוף המשחק הביתה בטריילר. מצולם פיילוט שלו בספרד ובעוד מדינה, צריך להחזיק אצבעות".

ליצור פורמט זה המון עבודה, לא כך?

"מטין בילמן, השותף שלי ואני, יושבים ימים שלמים וזורקים רעיונות, קוראים עיתונים, יושבים בספריות, ואז, פתאום, מישהו זורק מילה ונולד רעיון שאותו מפצחים ומפתחים. בדרך זורקים הרבה זבל, ואז מתחילים לעניין משקיעים ומייצרים פיילוט, שלא בטוח שיצליח. על הפורמט הזה עבדנו שנה, וזה שלפני, הגיע לאופציה בברזיל שלא קרתה בסוף".

אפשר לעשות מזה כסף?

"כן, אם הוא נמכר. וגם מהאופציות רואים כסף".

אז כסף מניע אותך?

"בואי נגיד שאני מסודרת מאוד, אבל גם את החלטורות שאני עדיין עושה, אני עושה באהבה. יש לי צורך תמידי ליצור, לגעת ולהיות בתנועה".

מה עם עבודה בחו"ל?

"זה כבר לא יקרה. כשהתחתנתי בפעם הראשונה וגרתי בארצות הברית ניסיתי כי הייתי שם, והבנתי שגם אם אוציא את נשמתי, בסוף אשחק גופונת. המאמץ מול התמורה לא נראה לי שווה. כמובן שלא אתנגד שבמאי אמריקאי יראה את 'אמא שלי ואני' ויגיד שהוא רוצה רק אותי".

מדהים שאחרי 35 שנים בביזנס, לא איבדת את האמביציה.

"אני מרגישה שעוד לא התחלתי. יש עוד כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות. קולנוע, דרמות בטלוויזיה, נפתח לי התיאבון לעוד תפקיד טוב בתיאטרון".

אישי: 42, נשואה 2, מתגוררת ברמת השרון

השכלה: בוגרת בית צבי

קריירה: טלוויזיה: ערוץ הילדים, "רביעיית רן", "מזל טוב", "אולי הפעם", "משמורת". תיאטרון: פסטיגל ומופעי ילדים, בימים אלה משחקת בהצגה "פרק ב'" בתיאטרון באר שבע. קולנוע: "נשיקה במצח", "תמונה קבוצתית עם אישה", "כשניטשה בכה", "רווקה פלוס".

עוד משהו: תנחה תוכנית בישול עם השף עומר מילר