מפרקי אגרקסקו תובעים את המדינה בחצי מיליארד שקל

מדינת ישראל נהגה "כאחרון הגנבים" בפרשת אגרקסקו, ובתוך כך זנחה "במשיכת כתפיים" את החברה ואת נושיה, לאחר עשרות בשנים שבהן "השתמשה" בה ככלי לקידום מדיניותה לצורך ביצוע פעולות ועסקאות שתכליתן הייתה לקדם אינטרסים לאומיים של המדינה, כראות עינה וכראות עיניהם של שרי החקלאות לדורותיהם, "בבחינת ציבור הנושים עשה את שלו; ציבור הנושים יכול ללכת - ללא כספו" - כך נטען בתביעה שהגישו באחרונה מפרקי אגרקסקו, מעצמת היצוא החקלאי שקרסה לפני כ-5 שנים ברעש גדול, נגד המדינה.

בתביעה - שהגישו ד"ר שלמה נס ועו"ד ורו"ח אלי שפלר, באמצעות עורכי הדין פנחס רובין, ירון אלכאוי, עופר פליישר ושני וייס ממשרד גורניצקי ועו"ד עידן מילר ממשרד ד"ר שלמה נס ושות' - מייחסים המפרקים את האחריות לחוב החברה, בהיקף של כחצי מיליארד שקל נכון להיום, להתנהלותם של גורמי המדינה שניהלו את החברה, ובהם שרי החקלאות לדורותיהם.

בתביעה הם מבקשים מבית המשפט להרים את מסך ההתאגדות שבין אגרקסקו לבין המדינה, המועצה לייצור צמחים ולשיווקם והמועצה לענף הלול, שהובילו לקריסה לטענתם.

 אגרקסקו

"פרשה מהחמורות שידע המשק הישראלי"

התביעה נפתחת בתיאור נטישת המדינה את החברה לכאורה: "במחצית שנת 2011 אירוע היסטורי תקדימי חמור: חברת אגרקסקו שנשלטה (במישרין ובעקיפין) על-ידי מדינת ישראל, ואשר שימשה במשך יותר מיובל שנים כזרועה הארוכה של מדינת ישראל לצורך קידום תחום היצוא החקלאי, ננטשה על-ידי המדינה, קרסה באחת והותירה אחריה שובל של נושים וחובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים מבלי שהמדינה נוקפת אצבע להצלתה. למרות שלפתחן של הנתבעות 'רובצת חטאת' שהביאה את אגרקסקו עדי חדלות פירעון.

"כך, באדישות כמעט מוחלטת של המדינה והמועצות (המצויות בשליטה מעשית של המדינה), עברה מן העולם, בתוך תקופה קצרצרה, חברה שהייתה במשך עשרות בשנים ספינת הדגל של מדינת ישראל בתחום היצוא החקלאי, ואחת מהחברות הגדולות, המוערכות ובעלת המוניטין בתחום שיווק התוצרת החקלאית בכל העולם.

"אין ספק שפרשיית נטישתה של אגרקסקו על-ידי מדינת ישראל והפקרת נושיה להפסדים בהיקפים עצומים הינה מהחמורות שידע המשק הישראלי. לדאבון-הלב, לאחר כ-3 שנים של בדיקות ואלפי שעות חקירה של המפרקים אין מנוס מלומר כי התנהלות המדינה סביב פרשייה זו משקפת ליקוי מאורות משפטי וכלכלי של המדינה (בפרט בכל הנוגע לניסיונה הכושל של המדינה להסתתר בציניות ושלא כדין מאחורי מסך ההתאגדות של אגרקסקו) וכן אובדן דרך ערכי של המדינה (שבלשון המשפטנים מכונה לעתים חוסר תום-לב קיצוני)".

לטענת המפרקים, המדינה, המועצה לייצור צמחים ומועצת הלול "נהגו באגרקסקו ובנושיה בקשיות עורף ובאטימות-לב, ומתוך אדישות מוחלטת לנזקים הכבדים שהן גרמו במעשיהן ו/או במחדליהן לציבור החוסכים והמשקיעים באגרות החוב, למאות חקלאים, ספקים ונותני שירותים שאיבדו את כספם, וחלק מהם גם את מטה לחמם, תוך הסתמכות על המדינה ותום-לבה, וזאת אף חרף קריאות בתי המשפט והפצרותיהם של ועדות הכנסת השונות שעסקו בנושא והנושים הקורסים".

תביעת המפרקים מבוססת על דוח חקירה ובדיקה שהגישו לבית המשפט המחוזי לפני כשבועיים ופרטיו היו אסורים לפרסום עד היום בהחלטת השופט איתן אורנשטיין. באוגוסט 2011 נעתר בית המשפט המחוזי (השופטת בדימוס ורדה אלשייך) לבקשת המפרקים והכונס הרשמי לבצע פעולות בדיקה וחקירה בדבר הנסיבות שהובילו לקריסת אגרקסקו, ולצורך כך מונה משרד החקירות דרור אביב ושות', שפעל בשיתוף עם המפרקים. עם הגשת דוח מטעם משרד החקירות בוצעו חקירות משלימות מצד המפרקים, בליווי צמוד של כונס הנכסים הרשמי (כנ"ר) ובאמצעות צוות בראשות עו"ד עידן מילר ממשרד ד"ר שלמה נס.

במסגרת החקירות המשלימות נחקרו בין היתר שלום שמחון, ששימש שר החקלאות ופיתוח הכפר בין השנים 2006-2011; יוסי ישי, מנכ"ל משרד החקלאות ופיתוח הכפר לשעבר, ששימש בתפקידו בשנים 1999-2014; אודי ניסן, שכיהן כמנהל רשות החברות הממשלתיות בשנים 2007-2009 וכממונה על אגף התקציבים באוצר עד 2013; דורון כהן, מנהל רשות החברות הממשלתיות בין אוקטובר 2009 ליולי 2012, ומנכ"ל משרד האוצר מאוגוסט 2012 עד אפריל 2013; אבי גבאי, סגן בכיר לחשכ"לית במשרד האוצר; ושאול מרידור, שכיהן מאז 2007 בתפקידים שונים באגף התקציבים (מ-2010 כיהן כסגן הממונה על אגף התקציבים באוצר) ועוד.

המפרקים הגיעו למסקנה שהמדינה והמועצות לענף הלול, שהחזיקו ברוב מוחלט מהמניות והזכויות באגרקסקו בעת קריסתה, עשו בחברה שימוש פסול ככלי לקידום אינטרסים לאומיים ואינטרסים אחרים שלהן; הביאו אותה לפעול בניגוד לתכלית עסקית; התערבו שלא כדין בענייניה; גרמו לה לבצע חלוקות דיבידנד אסורות; והביאו אותה להתנהל בהון עצמי דקיק ומסוכן - עד קריסתה.

הרווח כולו של המגדלים

כפי שעולה מהחקירה, במשך שנים רבות נוהלה אגרקסקו בהתאם למודל עסקי בלתי כלכלי בעליל, שהוביל שלמה תירוש (כיהן כמנכ"ל במשך כ-16 שנה, מ-1994 עד 2010), בעידודם הישיר של בעלי המניות בחברה. אותו מודל כוון בעיקר להשאת רווח למגדלים, שנמנו עם לקוחותיה. "מלבד העובדה שמודל זה מנע מהחברה לצבור רווחים... היה בו גם להביאה לנטילת סיכונים רבים וכן לכדי סיכון ממשי ובלתי סביר, כי לא יהיו בידיה נכסים מספיקים או עתודות הון אשר יאפשרו לה להתגבר על שינויים לרעה בתנאי השוק או משברים, ולו קצרי מועד, ולפרוע את התחייבויותיה", נכתב בדוח המפרקים.

לטענת המפרקים, כחברה המשווקת תוצרת חקלאית, המתווכת בין המגדל ללקוח בחו"ל, פעילותה העסקית של אגרקסקו לא הייתה אמורה להיות חשופה לסיכונים מהותיים של הפסדים או גירעונות כתוצאה ממכירת התוצרת המשווקת, שכן החזר בגין הוצאותיה אמור היה להיגבות ממכירת התוצרת, בתוספת עמלה, "אלא שבפועל, אגרקסקו נטלה מהמגדלים את סיכוני מכירת התוצרת, הבטיחה מחירי תמורה גבוהים לקבוצות נבחרות בקרב לקוחותיה המגדלים (בפרט מגדלי הפלפלים והעגבניות שעיקרם באזור הערבה) ובכך נדרשה להקצות משאבים כספיים רבים לטובת קידום מטרות לאומיות של המדינה".

עוד נקבע בדוח כי בהיעדר הזרמה של הון עצמי על-ידי בעלי המניות, בהיעדר יכולת להפיק ולצבור רווחים ועודפים, בהתאם לתקנון החברה עצמה, לא יכלה החברה להתמודד עם ירידה משמעותית בהכנסותיה, שאירעה מאז 2008. גם לאחר שאגרקסקו נקלעה למשבר עמוק היא המשיכה ליטול סיכונים בלתי סבירים בפעילותה, נמנעה מלייעל את מנגנוניה או לצמצם את פעילותה בתוך התמקדות בתוצרת ובשווקים רווחיים ואף השתמשה, לאחר מינוי מנכ"ל חדש, דוד בונדי, בהזרמת הון חד-פעמית של המדינה לצורך תשלומים למגדלים ולא להתייעלות, וזאת ללא פיקוח מצד רשויות המדינה.

"בעלי המניות, ובעיקר המדינה, אשר שלטה בחברה והייתה הנהנית העיקרית מפעילותה ה'ציבורית' של אגרקסקו ותמיכתה בקבוצות המגדלים, לא דאגו למימון ולהשקעת כספים באגרקסקו ואפשרו לחברה להגדיל את התחייבויותיה מהנושים", נכתב בדוח, המציין עוד כי "הגדלה משמעותית בהתחייבויות החברה עם חכירת אוניות גדולות ויקרות, משנת 2003, באופן לא פרופורציונלי בעליל להונה העצמי ונכסיה, התאפשרה, בין היתר, נוכח הצגה מגמתית ומטעה של נתוניה הכלכליים בדוחותיה הכספיים, בלי שרואי החשבון של החברה יסתייגו בחוות-דעתם, אשר כללו הסתרת היקף ההפסדים של החברה, ניפוח השקעות הבעלים המוצגות בדוח הכספי וניפוח מחזורי הכנסות החברה".

עוד נכתב בדוח כי חשיפתה המוגברת והבלתי סבירה של אגרקסקו לסיכוני השוק התאפשרה בין היתר "בשל שורה ארוכה של מחדלים מצד דירקטוריון החברה, שהיה מורכב בעיקרו מגורמים נעדרי ניסיון רלבנטי להתוויית מדיניות לחברה ולקיום בקרה אמיתית ואפקטיבית בהיקפי הפעילות של אגרקסקו ומגורמים המייצגים מגדלים ומצויים בניגוד אינטרסים מובנה עם תפקידם כדירקטורים. מחדלים אלה מצד הדירקטוריון הביאו לכך שמדיניות החברה נקבעה בפועל על-ידי מנכ"ל החברה לשעבר שלמה תירוש, בהתאם לאינטרסים הציבוריים שהכתיבו בעלי המניות, ובפרט המדינה, בלי שנערכו בדירקטוריון דיונים אמיתיים ביחס להיקף הסיכונים שנוטלת החברה על עצמה והשלכותיהם וכאשר הנתונים הכלכליים, המוצגים על-ידי ההנהלה, מתקבלים בבחינת 'ראה וקדש' ללא בקרה אמיתית, בוודאי שלא בקרה מקצועית נחוצה".

בהמשך נכתב כי חרף מודעותם למשבר שאליו נקלעה החברה ומצוקתה התזרימית, בעלי המניות של החברה לא סייעו בידיה ולא הזרימו לה את ההון הנדרש, שהיה מאפשר לה לתפוס שוב עמדה תחרותית בשוק היצוא של תוצרת חקלאית אל מול מתחריה.

"המדינה עצמה אף הגדילה וניצלה את הקשיים הכלכליים שבהם הייתה מצויה החברה, לצורך כפיית הליך הפרטה במתווה שהחמיר את מצבה של אגרקסקו וגרם לעזיבה של לקוחות מגדלים נוספים... עם גילוי עומק המצב הקשה של אגרקסקו בתחילת שנת 2011, חשפה המדינה בפני לקוחות מגדלים את מצבה הקשה ועמדתה שלא לסייע בהזרמת הון להצלתה. בכך החריפה המדינה אף יותר את מגמת נטישת הלקוחות המגדלים, כשהיא מותירה את החברה ללא אופק כלכלי", נכתב בדוח.

"אין עסקינן בתביעה מופרכת"

עם השלמת הדוח, הוא הוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב והמפרקים ביקשו את אישורו להגיש תביעה נגד המדינה בגין אחריותה לחובות החברה. לכתב התביעה צירפו המפרקים חוות-דעת כלכלית של המומחה הכלכלן מנחם פרלמן על התנהלותה הפסולה של אגרקסקו. בקשתם להגיש תביעה נתמכה בחוות-דעת של כונס הנכסים הרשמי. בשבוע שעבר (ג'), אישר השופט אורנשטיין את הגשת התביעה, וציין כי "על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, ועל יסוד בחינת החומר, אין עסקינן בתביעה מופרכת".

בתביעה שהוגשה באמצעות משרד גורניצקי צוין כי התנהלות המדינה בפרשת קריסתה של אגרקסקו משקפת ליקוי מאורות משפטי. "המדינה בחרה לעצום עיניה לנוכח הוראות הדין, שלפיהן - בנסיבותיה המיוחדות של אגרקסקו, לרבות האופן שבו המדינה הכתיבה את התנהלותה במשך עשרות בשנים עם הון דקיק, חובות עצומים וסיכונים גדולים - נטילת אחריות על חובותיה של אגרקסקו איננה עניין ערכי גרידא, אלא חובה משפטית קשיחה שהמדינה אינה יכולה להתנער ממנה", נכתב.

עוד צוין בתביעה כי "דפוסי הפעולה שהכתיבו הנתבעות כפו על אגרקסקו הר כגיגית לחלק, באופן שוטף, את כל ה'עודפים' שיכולים היו להיצבר בקופתה לגורמים שהמדינה והמועצות חפצו ביקרם (החקלאים), בדרך של התאמת (הגדלת) התמורה המשולמת לחקלאים, וזאת בהתעלם מהוראות הדין".

אחת הדוגמאות הניתנות בדוח להתנהלות אסורה זאת היא הוראה שנקבעה בתקנון על-ידי המדינה, כבעלת המניות המרכזית בחברה ומי שהחליטה על ייסודה, ואסרה על החברה להפיק או לצבור רווחים ואף הביאה אותה לחלק את כל העודפים שנוצרו כתוצאה מפעילותה למגדלים, כתמורה נוספת עבור תוצרתם. "מילים אחרות - אגרקסקו הייתה חברה שבהוראת הנתבעות דאגה לרווחיהם של ספקיה (ולא לרווחתה שלה, וממילא גם לא לכספי הנושים, בניגוד למתחייב מהוראות החוק)", נכתב.

בתביעה נטען שהעברת הרווחים השוטפים לחקלאים, שכאמור הוכתבה על-ידי המדינה והמועצות במשך עשרות שנים תוך התעלמות מהסיכון העצום הנובע מכך לנושים, מהווה חלוקת דיבידנד אסורה ומוסווית.

לאורך שנות פעילותה, נטען עוד, "רתמו הנתבעות (לרבות באמצעות הוראות ש'הונחתו' על-ידי שרי החקלאות לדורותיהם, במישרין או בעקיפין) את החברה וקופתה לכל משימה לאומית שנראתה בעיניהן חשובה בתחום החקלאות, לרבות בנסיבות שבהן היה ברור שהדבר יסב לחברה הפסדים כלכליים (למשל, כניסה לתחומי פעילות הפסדיים ששר החקלאות ראה חשיבות בקידומם, ביצוע פרויקט הפסדי עם הרשות הפלסטינית משיקולים של יחסי חוץ והגנה על מקורות המים של מדינת ישראל, ועוד)".

חשיבות התביעה לעתיד

בסיכום הדברים כתבו התובעים כי "הדין אינו מתיר למדינת ישראל ולמועצות 'להשתמש' במשך עשרות שנים באגרקסקו ובקופתה; לכפות על אגרקסקו התנהלות שאינה עסקית; עם הון עצמי דקיק בצורה קיצונית וחובות בסכומי עתק; ומתוך מודעות מלאה לסיכונים העסקיים הגדולים שבהם פועלת החברה - וביום הדין פשוט לנטוש את הספינה הטובעת בהסתמך על אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה - על גב נושיה".

למהלכים המתנהלים ויתנהלו בבית המשפט ביחס לאגרקסקו יש חשיבות עתידית רבה. אגרקסקו, שהושפעה והייתה תחת פיקוח המדינה, באמצעות השרים והרגולטורים שלה, נרשמה כחברה מעורבת ופעלה כחברה ממשלתית לכל דבר ועניין - חברה שנוהלה באופן רע, שחובותיה הלכו ונצברו וקריסתה התמשכה עד שפורקה, לאחר שהמדינה, הבעלים במישרין ובעקיפין, נמנעה מהזרמת עשרות מיליוני שקלים לבור העמוק שנפרע.

בישראל פועלות כמה חברות ממשלתיות במצב בעייתי במיוחד - עם ניהול מוטה, רגולטורים שאינם עומדים בפרץ, פוליטיקאים בעלי השפעה שמקבלים החלטות נוחות לרגע ורעות לעתיד. אלה חברות שצברו וצוברות חובות כבדים שלא נראה סיכוי שיוכלו לכסות, עם בעלי חוב, מחזיקי אגרות חוב שעלולים להגיע למצב של חוסר יכולת פירעון, כפי שקרה באגרקסקו. מיצוי הפרשה הזאת הוא חובה לעתיד.

מספינת דגל לחוב של חצי מיליארד שקל

אגרקסקו הוקמה ב-1956 על רקע משבר בענף החקלאות בישראל והצורך שהתעורר בהקמת גוף שיאפשר לייצא במשותף תוצרת חקלאית של כלל המגדלים החקלאיים. במשך עשרות שנים שימשה אגרקסקו לשיווק וליצוא תוצרת חקלאית טרייה לחו"ל והייתה "ספינת הדגל" של היצוא החקלאי בישראל, ואחת החברות הגדולות, המוערכות ובעלות המוניטין בתחום שיווק התוצרת החקלאית בעולם.

אגרקסקו (כולל מותגיה Carmel ו-Carmel Top-Bio) נתפסה כמותג בינלאומי, חדשני ומוביל וחלשה על נתחי שוק בלתי מבוטלים במגוון תחומים. פעילותה העיקרית הייתה בשיווק תוצרת חקלאית ישראלית (ירקות פירות, פרחים, הדרים, צמחים, חומרי ריבוי, תבלינים, תמרים ועוד) ברחבי העולם, ובעיקר בשוק האירופי ובארה"ב.

עם הקמתה סווגה אגרקסקו כחברה "מעורבת". בעליה היו המדינה (כ-30% ממניות אגרקסקו במועד הקריסה), המועצה לייצור צמחים ושיווקם והמועצה לענף הלול, הנשלטות בפועל על-ידי המדינה (56%), תנובה (כ-11%) והתאחדות מגדלי הבקר (כ-0.1%). בפועל, ועל-פי תקנות החברה, היא פעלה כמלכ"ר, גוף ללא כוונות רווח שחילק את נכסי החברה ורווחיה בין חבריה. זה היה גוף סגור, מקושר ומסתורי, שטופח בידי הלובי החקלאי.

שינויי הרגולציה שיזמה המדינה בשנות ה-90 פתחו את שוק היצוא החקלאי לתחרות והובילו להקמת חברות יצוא פרטיות והתאגדויות של מגדלים לשיווק עצמי, אך אף שפתיחת השוק שינתה לחלוטין את כללי המשחק ופגעה במעמד היצוא המונופוליסטי של אגרקסקו, לא ביצעו ההנהלה והבעלים - החקלאים, המדינה והמועצות - התאמות מבנה ולא נערכו למצב החדש. עם זאת, הם דאגו לשימור הכוח המונופוליסטי באמצעות הלובי החקלאי, שהבטיח קרבה והטבות לפוליטיקאים ושרים בממשלות, והטבות ייחודיות למגדלים נבחרים ומקורבים שפעלו דרך החברה, על חשבון החברה ועסקיה. כך הצליחה אגרקסקו להישאר עוד זמן הגורם הגדול והמוביל ביצוא חקלאי ולשמור על 50% לפחות מנתח שוק היצוא.

הדברים היו ידועים למי שרצה לשמוע: המדינה נהגה במשך שנים רבות לסבסד חקלאים, לא רק באמצעות מים, קרקע, מכסות ומכסים, אלא גם דרך קופת אגרקסקו. אלא שאט-אט התרוקנה החברה מנכסיה, בין היתר בשל אירועי משבר עולמיים, היעדר הון עצמי לכסות על הפסדיה וסירוב המדינה להזרים כספים, ואגרקסקו הידרדרה לחדלות פירעון. הכנסת שתקה בלחץ הלובי; הממשלה ומשרדי האוצר והחקלאות העלימו עין, והנהלת אגרקסקו, שישבו בה אנשי שלומנו, המשיכה לחלק כסף, אפשר אפילו לומר "בידיעה וברשות".

במשך שנים רבות דיברו וחזרו ודיברו על הפיכת החברה לגוף עסקי ועל הפרטתה, אבל האינטרסים תמיד מצאו דרך לחסל את השיח, גם אחרי שהחלטות התקבלו. בזמן שדיברו על הפרטה, כשהחברה כבר הייתה פושטת רגל, חצי שנה לפני הקריסה הרשמית, העבירו לה משרדי החקלאות והאוצר 55 מיליון שקל, בלי שבדקו כלל מה קורה שם.

ביוני 2011 הוגשה בקשה למתן צו הקפאת הליכים בעניינה של אגרקסקו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, וד"ר שלמה נס מונה כנאמן לחברה ולימים כמפרק של אגרקסקו לצד רו"ח אלי שפלר. לאורך הליך ההקפאה סירבה המדינה, חרף קריאות בתי המשפט, הפצרותיהן של ועדות הכנסת השונות והנושים הקורסים, להירתם ולסייע לחברה.

קצת יותר מחצי שנה לאחר הגשת בקשת ההקפאה לחברה ניתן נגד אגרקסקו צו פירוק, ובהמשך היא נמכרה והפכה לחברה פרטית - אגרקסקו-כרמל. בתוך כך הותירה אחריה חוב בסך 130 מיליון שקל למחזיקי איגרות החוב שלה - קרנות פנסיה, קופות גמל, מאות חקלאים וספקים, עובדים ונותני שירותים. היקף חובותיה של אגרקסקו במועד הקריסה הוערך ביותר מ-600 מיליון שקל, ומתוכם כ-137 מיליון שקל למחזיקי האג"ח. יתרת חובותיה והתחייבויותיה של אגרקסקו מוערכת כיום בסך של כחצי מיליארד שקל.

 אגרקסקו 2

"המדינה הפקירה שוב את החקלאים"

מזכ"ל תנועת המושבים ויו"ר התאחדות חקלאי ישראל, מאיר צור, הגיב על החלטת מפרק אגרקסקו, עו"ד שלמה נס, לצאת כנגד המדינה, ומסר: "מדובר באירוע מאוד משמעותי, תקדימי ולא סביר, בו המפרק של אגרקסקו הגיע למסקנה שהמדינה אשמה בפירוק של אגרקסקו.

"המדינה הפקירה שוב את החקלאים, כאשר ביום בהיר אחד פירקה את אגרקסקו ללא כל דאגה לחקלאים. היום זה ברור יותר מתמיד.

"חלק גדול מהמשבר ביצוא היום הוא כתוצאה מסגירת אגרקסקו על-ידי המדינה. המדינה הייתה צריכה לייצור מנגנון של יצוא, ולא לגרום לקריסה של החקלאים.

"קריסת אגרקסקו גרמה באופן ישיר לקריסת היצוא החקלאי מישראל, כאשר המדינה לא בנתה מנגנון חלופי לעוגן השיווקי, ובכך עבר חלק גדול מהיצוא הישראלי לסוחרים הפרטיים מרוסיה.

"כמו כן, אגרקסקו היא זו שטיפלה בכלל הסוגיות של התקנים, לוגיסטיקה בינלאומית ובכל תהליך הייצור - הגידול, המיון והשינוע.

"אני תקווה שהמדינה תישא באחריות ובתשלום לכלל המגדלים והספקים אשר נפגעו מפירוק אגרקסקו".