אני לברון ג'יימס: שחקן גדול ואיש קטן?

למה בימים בהם הוא משחק כדורסל אגדי ומוביל את קליבלנד לגמר ה-NBA, הדיון סביב קינג ג'יימס עוסק יותר בפולחן האישיות העצמי שהוא מנהל? והאם הציבור הישראלי לא אמור להיות דווקא בעד לברון, שבהתנהלותו האגוצנטרית מגדיל את הסיכויים של דייויד בלאט לזכות בטבעת אליפות?

דייויד בלאט עם לברון ג'יימס / צלם: רויטרס

לברון ג'יימס לא בא בטוב בעין לאנשים בישראל. לא צריך לבצע מחקר מדעי כדי להרגיש את הווייבים הרעים שהוא מעורר בשיחות סלון, בטוקבקים, באינטראקציות בפייסבוק, בעוויתות הבלתי רצוניות בפניהם של מגישי הטלוויזיה כשהם נדרשים לאייטמים אודותיו.

גם לא צריך להיות גאון כדי להבין למה: לאורך כל העונה לברון רומס את מאמנו הישראלי, שלא לומר מנגב איתו את הרצפה. מהתנשאות ערב תחילת הפלייאוף בסגנון של "יש הבדלים של יום ולילה בין האימון הראשון של דייויד בלאט כאן לבין האימונים שלו כיום"; דרך מסיבת עיתונאים עם חבריו לקבוצה בה הוא מעיד על עצמו שהוא כמו "המאמן שלהם", ועד כמובן ההשלכה לפח של התרגיל ששרטט הקואץ'. דברים כאלו מעוררים את רגשי הלוקאל-פטריוטיזם של העם שמזדעק אוטומטית לטובת הגיבור המקומי, המתמודד עם השפלות בגולה.

אפשר להבין את הישראלים ואת העיסוק שלהם באישיותו של לברון. הם לא מאוד שונים בעניין הזה מהאמריקאים. הרי איך שלא נסתכל על זה, ג'יימס אינו כוכב הספורט הנחמד האולטימטיבי. זה נהייה ברור כבר באותו יום הזוי בקיץ 2010, אז בחר לבצע פולחן אישיות עצמוני עם ה"Decision" הידועה לשמצה. רגע לפני שהוא משתתף בגמר ה-NBA, והדיון אודות מעלליו השטניים מתעצם ותופח לממדים ברוחב מוטת הידיים שלו - מוטב להעלות כמה תהיות בנושא.

1. האם יש בכלל בספורט כוכבי-על עם אישיות מלבבת?

כן, אבל הם טיפה בים. קובי בראיינט תואר על-ידי מאמנו בלייקרס, פיל ג'קסון, בספרו "11 טבעות" - כ"איש אנוכי בצורה קיצונית". בראיינט אף נאשם בעבר באונס, בתיק שבסופו של דבר הסתיים בפשרה כספית עם המתלוננת. החודש נחשף כי טום בריידי, כוכב פוטבול ענק ואייקון ספורט אמריקאי - הוא רמאי. לאנס ארמסטרונג התגלה כבר מזמן כמסומם סדרתי. טייגר וודס התגלה כנואף סדרתי. נגד ליונל מסי, שמצליח איכשהו לשמור על תדמית צחה - מתנהל בספרד משפט העלמות מסים בשווי עשרות מיליוני אירו. כריסטיאנו רונאלדו הוא שחצן-על שפתח בעיר הולדתו בפורטוגל מוזיאון המוקדש להישגיו.

אין מה לפתח ציפיות גדולות גם מהאישיות של לברון. הוא אמנם טרם תועד כשהוא עוזר לזקנות לחצות את הכביש, אבל הוא משקיע בכל שנה מיליוני דולרים בצדקה, והוא בסך הכל דומה לכל המולטי-מיליונרים שאור הזרקורים מסנוור אותם כבר בגיל צעיר: כולם משובשים. ברמה כזאת או אחרת.

2. למה העיסוק האובססיבי במה לברון אומר ועושה, וקצת פחות באיך הוא משחק?

כי לברון הוא תוצר מובהק של תרבות הפופ, שארה"ב חובבת הסלבריטאים היא השיקוף הכי קיצוני שלה. ובתרבות הפופ הכוכב הוא כבר מזמן לא רק התפוקה המקצועית שלו.

הנה שתי דוגמאות לתרבות הסיקור, דווקא מעולמות אחרים: החודש הוקרן בארץ סרט הדוקו המבריק של HBO אודות הסיינטולוגיה, "Going Clear", כאשר חלק משמעותי ממנו מוקדש לאחד מעמודי התווך של הדת/כת הזאת - טום קרוז. במשך כל חייו הבוגרים של קרוז, מסוקרים אמונותיו הדתיות, הנשים שהוא שוכב איתן, המכוניות והבתים שהוא קונה והשערוריות שבהן הוא מעורב - במינונים הרבה יותר משמעותיים מאשר ביקורות לסרטים בהם הופיע או מספר הכרטיסים שהם מוכרים. המשימה הבלתי אפשרית האמיתית של קרוז היא להימדד רק על-פי תפוקתו המקצועית.

ב-NME, מגזין המוזיקה החשוב ביותר בבריטניה, הופיעה אתמול באחת הכותרות הראשיות ציטוט של הזמר מוריסי אודות ענייניה של אירלנד (בירך את החלטתה לאפשר נישואים חד-מיניים, ובמקביל ביקר את האכזריות של המדינה כלפי בעלי חיים). מגזין המוזיקה החשוב ביותר בבריטניה, שעוסק בנישואים חד-מיניים ובזכויות של בעלי חיים.

האופי הכביכול מחורבן של לברון לא מפריע לאמריקאים. הגופייה שלו הייתה השנה, בפעם השישית בקריירה - הנמכרת ביותר מבין שחקני ה-NBA; הוא הרוויח בשנה החולפת, לפי "פורבס" - 53 מיליון דולר רק מפרסומות וקמפיינים שונים. ספורטאים עם אישיות מחורבנת באמת - נניח המתאגרף מכה הנשים פלויד מייוודר - לא קיבלו בשנה החולפת אפילו פרוטה ממפרסמים.

3. מה האבסורד הכי גדול בחרון-האף הציוני נגד לברון?

שישראלי רציונלי שבאמת אוהב את בלאט, חייב להיות התומך הכי גדול של לברון, לא להיפך: הרי לברון מעניק למאמנו הזדמנות של פעם בחיים לזכות בטבעת אליפות ב-NBA. אם ג'יימס לא היה מחליט לחזור הביתה לקליבלנד בקיץ - בלאט היה מאמן כיום חבורת צעירים מוכשרים, בהובלת קיירי אירווינג ואנדרו וויגינס - שבמקרה הטוב הייתה מצליחה להתברג בפלייאוף (רק כדי להיות מובסת שם בשלב כלשהו על-ידי לברון). אם לברון לא היה מחליט לדפוק את התרגיל של בלאט - לברון לא היה קולע סל ניצחון (כי הוא היה אמור להכניס את הכדור למגרש), ומי יודע אם קליבלנד בכלל שורדת משם ועוברת את שיקגו.

בלאט, וזה ברור, הוא אחד הניצבים בהצגה הפרטית של ג'יימס, ופשוט אין דרך אחרת שבה הסיפור הזה יכול להתנהל. אם העניין הזה היה מפריע לבלאט, סביר להניח שהוא בכלל לא היה היום בקליבלנד. אם בלאט בסדר עם זה - למה שהאוהדים בארץ ירימו גבה?

4. רגע, לברון באמת ענק כמו שעושים ממנו?

יש מדדים משמעותיים בהם הוא כבר עקף או השתווה למייקל ג'ורדן (ומייקל ג'ורדן הוא הבסיס היחיד להשוואה כשדנים בשאלת "הגדול מכולם"). למשל: בשלושת משחקי הפלייאוף הראשונים של קליבלנד בגמר המזרח נגד אטלנטה, לברון קלע מעל 30 נק', קטף למעלה מ-5 ריב' וחילק למעלה מ-5 אס'. יש לו 54 משחקי פלייאוף בסך הכל בקריירה עם מספרים כאלו, לעומת 51 של ג'ורדן, 37 של בראיינט, 35 של ג'רי ווסט ו-32 של לארי בירד. למשל 2: לג'יימס יש לו שלוש קליעות ניצחון על הבאזר בקריירת הפלייאוף שלו - בדיוק כמו לג'ורדן (מי מוכן להמר שהוא לא יעבור אותו?).

כמו שהדברים נראים, לא יעזור שום דבר ללברון - הוא לא יהיה לעולם ג'ורדן, ולא רק בגלל מרחק ארבע טבעות שכרגע מפריד ביניהם. אבל הוא בכל מקרה שם. הוא מתמודד על מקומו בדיון הזה. הוא בכל אופן ייזכר כאחד הגדולים בתולדות המשחק. ולבלאט יש את הזכות העצומה להיות חלק מההיסטוריה הזאת.

צרו איתנו קשר *5988