אמון הציבור חולה

הפרקליטות נובחת, הסנגורים נושכים, ורק הציבור לא יודע מה יהיה הסוף

רונאל פישר ועו"ד רות דוד / צילום: ליאור מזרחי יוסי זמיר
רונאל פישר ועו"ד רות דוד / צילום: ליאור מזרחי יוסי זמיר

"הקהילה המשפטית מזועזעת", נשמעים עורכי דין בבתי המשפט ובשיחות סגורות, כשהם מתייחסים למעצרים המתוקשרים של עו"ד רונאל פישר, עו"ד רות בלום-דוד, קצין המשטרה ערן מלכה ואחרים ולכתבי האישום שהוגשו בעניינם.

ברור כי אין המדובר רק ברעידת אדמה בקהילה המשפטית, אלא בהתרסקות נדבך נוסף, של ערך אמון הציבור, שנשחק דק-דק בשנים האחרונות. הציבור עומד מהצד, משקיף על הפרשות ונאנח: "עוד פרשה".

אנשים פשוטים מרכיבים את "אמון הציבור". חלקם עובדים קשה, מתפרנסים בדוחק. הם לא מופיעים כעורכי דין בטלוויזיה, הם לא משרתים בתפקידים בכירים בעירייה או במשטרה - הם פשוט אנשים.

בשנים האחרונות הם בוהים מעבר למסכי הטלוויזיה, עיניהם קוראות בייאוש את העיתונים עם הכותרות של "שוחד" ו"שחיתות" בדרגים הגבוהים במדינה, והם ממשיכים לרפרף בתחושת כעס לפרק הבא או לעמוד צבעוני אחר. בסליהם הכבדים מונחים הערכים הפשוטים של פעם, מוסריות ויושר. אותם ערכים שנפלו מסליהם של בכירים בשירות הציבורי, שהתקדמו הלאה, ופשוט שכחו מהם. חלקם אף מתנערים מקיומם.

בקרב אותו ציבור ממש, ובתוך הקהילה המשפטית, רוקעים ברגליהם הסנגורים. גלימותיהם השחורות מגוהצות, עפרונותיהם מחודדים, ועל כל במה אפשרית הם מבקשים לומר: "רגע, לכל חשוד ונאשם עומדת חזקת החפות. כל עוד לא נחרץ דינו של אדם, הוא זכאי".

ואת ההצגה הגדולה אותו ציבור מפסיד.

הפרקליטות הגדולה, הניצבת כמאשימה, יורה חיצי אישומים כלפי בכירי הציבור שסרחו, ומנסחת את האישומים בצורה מאיימת ונשכנית בכתבי האישום הרבים. הסנגורים, ככלבי האשמורת של זכויות האדם, ניצבים מולם חשופי שיניים ומוכנים להילחם בחפות לקוחם. שני הצדדים נוגסים אחד בשני, כל אחד מהם מבקש ליצוק משמעות אחרת למושג "צדק".

ואמון הציבור, העומד מהצד כנערה שעל ליבה נלחמים שני גברים, מסתכל מהצד חפוי-ראש.

הוא לא מבין בשם מי נלחמים הפרקליטים והסנגורים. לא בשמו זה בטוח. אמון הציבור כבר חלה מזמן. פיתו אותו, האביסו עליו כספי שלמונים, השחיתו את ליבו ופצעו את נפשו. ברור לו שעומדת חזקת החפות לחשודים ולנאשמים, וברור לו שהמדינה תמשיך להילחם, אבל הוא רק ממשיך לנבול ולגסוס.

הוא פוסע מדמם כולו, בזמן שכל פרשה חדשה רק מחלישה אותו יותר ויותר. הוא דורש וצועק מזור לפצעיו, כי מתעלמים ממנו. הוא לא מאמין כבר שהשיתו על ההוא, נגיד אהוד אולמרט, מאסר בפועל. בזריזות הוא יודע לחשב כי לאחר ניכוי שליש וכתב ערעור חם שעומד להיות מוגש, לא יישאר לו הרבה זמן בפנים.

"ואיפה הכסף של הציבור שלקח"? שואל אמון הציבור, אך אף קול לא עונה לו. כולם עסוקים בלחכך ידיים בהנאה; הפרקליטות על כך ש"הצליחה" להרשיע, הסנגורים הקשוחים ש"הצליחו" להוריד מהעונש, אך אמון הציבור - מה יש לו לחייך?

הוא יודע שזו לא הפרשה הראשונה וגם לא האחרונה. הוא פגוע עד עמקי נשמתו, כקורבן עבירה שלא מעורה בתהליך "עשיית הצדק" ו"ביעור השחיתות". הוא עומד מהצד, בוש ונכלם, אדיש לאותם אנשים שמתעמרים בו והופכים אותו לשוטה, זקן חולה רוח.

והציבור, ממשיך לפסוע ולהתקדם, קם בבוקר, מתחיל יום עבודה ארוך, סופר את הכסף שנכנס לו לחשבון וחולם על כך שיגיע היום, שכסף זה באמת ייכנס לו לחשבון. שהוא יסייע לו לרכישת תרופות, לבגדים וכן - גם להנאות.

הוא רק מתפלל בשקט, שאותו כסף לא יהיה מוקד האישום בפרשה הבאה, אותו כסף שייגנב מכיסו כדי לבנות עוד כמה מטרים בירושלים או כדי לסגור עוד תיק במשטרה.

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988