זוהי זריחתה של השקיעה

השנה הייתה 2001, קובנטרי סיטי הייתה בסכנת ירידה מהפרמיירליג, ואני נאלצתי להתעמת מול בחירה כואבת: האם אצטרך לחזות בסוף העידן בן 34 השנים הרצופות של קבוצתי האהודה בליגה הבכירה באנגליה, או שעדיף לי להיות נוכח בלידה של בני הבכור?

למעשה, הדילמה הייתה קצת פחות רצינית ממה שהיא נשמעת. בניגוד לאבהות המממשת ובאה שלי - מצבה הקשה של קבוצת הכדורגל שלי היה רחוק מלהיות משהו חסר תקדים: קובנטרי ניצבה בפני מלחמת הישרדות אחרונה, ביום האחרון של העונה - לפחות 10 פעמים במהלך חיי. אל רוב משחקי ההכרעה האלו הגעתי, ובכל פעם הקבוצה הצליחה איכשהו להישאר בליגה. אף פעם לא עלה בדעתי שה"סקיי בלוז" יכולים באמת לרדת.

אבל ב-2001 זה קרה. קובנטרי שקעה לצ'מפיונשיפ, ליגת המשנה האנגלית - ועד היום לא חזרה אל הבמה הראשית.

***

הבן שלי נולד כשלוש שעות לפני שקובנטרי סולקה מליגת הכדורגל היוקרתית ביותר עלי-אדמות, והוא כיום איש צעיר, מצחיק ופנטסטי, עם עולם ומלואו להביט קדימה אליו. מנגד, קבוצת הכדורגל שלי ערמה מאז על עצמה מצוקה אחר מצוקה: דשדוש ואלמוניות של מרכז הטבלה בליגה השנייה, ירידת ליגה נוספת, כינוס נכסים, תקופה קצרה ללא בית לשחק בו. זה העניין עם ירידות: קשה להיפטר מההרגל הזה. ברגע שאתה מתחיל ליפול במדרון הליגות, בדרך כלל לא תימצא את הכרית שתבלום את הנפילה. תשאלו את פורטסמות', שצנחה מהפרמיירליג עד אל הליגה הרביעית בחשיבותה - בתוך ארבע שנים.

עבור אוהדי כדורגל רבים, החודש החולף היה הזמן הזה של השנה המהווה את זרז הפאניקה הגדול ביותר: הזמן בו נקבעת זהות היורדות. סקר שפורסם בשנה שעברה טען כי מרבית אוהדי הכדורגל הגברים, משווים בין האמוציות שנוצרות כתוצאה מירידת ליגה - לבין אלו שמתפרצות לאחר לידת ילד. ובכן, זה קשקוש: ירידת ליגה מייצרת משהו שיותר קרוב לתחושת אבלות, שמתחיל לשקוע רק עם תחילת העונה שלאחר מכן.

למרות שאף אחד לא מתנדב לעבור דבר כזה, ירידת ליגה דווקא יכולה לעיתים להפוך לחוויית קתרזיס: היא מציעה למועדונים הזדמנות לקום לתחייה, להחליף שחקנים שמקבלים שכר גבוה מדי עם צעירים מקומיים, לגייס משקיעים עם אמביציות ארוכות טווח ויכולת תכנון כלכלי טובה יותר. זהו הזמן האופטימלי לבחינה מעבדתית של העסק. זה כמובן לא מצליח לכל המועדונים. בוודאי שזה לא הצליח לקובנטרי. הליגות הנמוכות באנגליה מלאות בקבוצות שפעם נהנו ממנעמיה העשירים של הפרמיירליג (שהחל מ-2016/17 כל קבוצה בה תכניס מינימום 130 מיליון ליש"ט), וכיום מתקשות להסתגל לסביבתן החדשה והאפרורית. מנגד, יש דוגמאות כמו של סאות'המפטון וסוונזי, שעברו את התהליך הכואב הזה ויצאו מהצד השני של המסע מחוזקות, מנוהלות טוב יותר, ומצליחות יותר על המגרש.

בכל אופן, איך שלא ננסה לייפות את מציאות הירידות - האור הכי גדול בקצה מנהרת צניחת הליגה הוא לא עבור הקבוצה הנושרת, אלא עבור זאת שמחליפה אותה. קחו למשל את אחת העולות לפרמיירליג הקיץ, בורנמות': לא עבר זמן רב מאז הקבוצה הזאת הייתה המקבילה הכדורגלנית לבית תמחוי, כאשר אוהדים התבקשו להניח מזומנים בתוך דליי פלסטיק כדי שהמועדון יצליח לשלם חשבונות. בעונה הבאה הקבוצה תשחק, לראשונה בהיסטוריה שלה - בביצת הזהב של הפרמיירליג, למרות שההיסטוריה מלמדת שיהיה לה קשה לשרוד שם (שתיים מבין שלוש היורדות של 2014/15, בארנלי וקווינס פארק ריינג'רס - עלו לפרמיירליג ב-2013/14; השלישית, האל סיטי - עשתה זאת ב-2012/13). בכל אופן, העובדה שבורנמות' והבעלים הרוסי שלה עשו את הדרך המדהימה הזאת, יכולה לשמש תמריץ נהדר לכל יורדת שמדוכאת ממר גורלה.

***

עבור אוהד הכדורגל המזוכיסטי, למאבקי הירידה יש גם יתרון אחר: לכל אלו שראו כל השנה כיצד קבוצותיהם קורסות למטה תחת כוח הכבידה הבלתי נמנע, המאבק האחרון כנגד הירידה - הוא בדרך כלל סוף-סוף סיבה לחגוג משהו בסיומה של עונה מסויטת. ככל שהעונה מתקרבת לגונג האחרון, מתגברת באופן אינטנסיבי הציפייה לתוצאה שתהיה לה משמעות. אלו הן בדרך כלל 90 הדקות הכי מצוקתיות שאוהד יכול לחוות - אבל גם הכי שופעות חיים. כל בעיטה, כל אופסייד, כל החלטה של שחקן או שופט - גורמת לך לתגובה אמוציונלית. הינצלות מירידה ביום האחרון של העונה זו תחושה שקשה למצוא דומה לה.

בחודש שעבר קובנטרי שלי ניצבה בפני "משבר המחזור האחרון" הקבוע שלה: היא הייתה חייבת לפחות תיקו במשחק החוץ נגד קרוולי טאון כדי להינצל מירידה לליגה הרביעית בשרשרת המזון האנגלית. כל 6,000 הכרטיסים נמכרו בתוך שעות. אלו הימים בהם אוהדי כדורגל, גם ככה מהאנשים הכי רגשיים שמסתובבים על הפלנטה - משתוקקים לחוות את הרגע. ניצחנו 2-1.

לגבי הבן שלי, הוא החליט לבודד את עצמו מחרדות סוף עונה שכאלו: הוא בחר לאהוד קבוצה אחרת - את צ'לסי. יש אבות שבשבילם זה שברון לב גדול כמעט כמו ירידת ליגה.