הנקראות ביותר

" הכתיבה מעניקה אורח חיים נפלא. קשה לי לבקש חופשה מהבוס"

מיכל שלו סופרת

רוב ספריה של מיכל שלו היו רבי מכר. הספרים המצליחים שלה מכרו כ-90 אלף עותקים כל אחד והפחות מצליחים "רק" 50 אלף. למרות ההצלחה הגדולה במונחים ישראליים, המשכורת שהיא מרוויחה בתקופות טובות נעה סביב ה-10,000 שקלים בחודש - לא משהו שאפשר להתעשר ממנו, אבל גם הכנסה נוחה למדי.

"מי שרוצה להתפרנס, שלא יכתוב", היא אומרת בכל זאת בראיון ל-G. "לכתוב זה לא כלכלי בכלל. אני אישית לא מתלוננת, כי הייתי בזמנים טובים יותר, כשהרווחנו בין 10 ל-14 שקלים לספר, ולא כמו היום שמרוויחים שלושה-ארבעה שקלים. עבדתי קשה ובעקשנות של נמלה צברתי את קהל הקוראים שיש לי היום".

אז מה את אומרת, בעצם, לאנשים שיושבים עכשיו בבית וחולמים לכתוב ספר ולהוציא אותו? שלא כדאי?

"תראי, כותבים לי הרבה אנשים שרוצים להיות סופרים ואני מתפקדת כפרקליט השטן. אני אומרת להם שכל סופר רוצה לכתוב ואחר כך להוציא את הספר כדי שיגיע לכמה שיותר קוראים, אבל גם שבדרך, חנויות הספרים והמו"לים דורסים אותו. כשאנשים רוצים להוציא ספר ילדים ולשווק אותו באמזון, אני אומרת שיש סיכוי של אחד למיליון שזה יצליח. בהתחלה מוכרים בין 1,000 ל-3,000 עותקים ואז הגרף צונח".

בזמנו התנגדת לחוק הסופרים, ועכשיו שרת התרבות מירי רגב שוקלת לבטל אותו.

"גם אם החוק לא מושלם, יש בו דברים טובים, צריך לתת לו זמן. מחירי הספרים יכולים לנוע סביב 60 שקלים ואפשר לצאת במבצעים בראש השנה, בפסח ובשבוע הספר. תנו לתחרות לדבר".

זו לא תחרות.

"מבצעים כמו 'ארבע במאה' נשמעים טוב לצרכן, אבל את יודעת מה? רוב הצרכנים בכלל רוצים לקנות רק ספר אחד. לא צריך לאסור על הנחות במשך שנה וחצי, מספיקים שמונה חודשים. צריך לקבוע רף של מחירים כדי שסופרים יוכלו להתפרנס בכבוד".

אוקיי, אז מכתיבה פרופר לא מתפרנסים, אבל בכל זאת, סופרים בסדר הגודל שלך ממנפים בדרך כלל את הפרסום ואת ההצלחה להרצאות ולסדנאות כתיבה. מתרגמים את קצב המכירות המטורף לקופת מזומנים.

"לא מזמינים אותי הרבה להרצאות", היא אומרת בחצי חיוך. "אני לא באה מחוג אינטלקטואלי ספרותי או מתחום האקדמיה, ואני לא אדם פוליטי. אני יושבת בבית כי אני לא רוצה להיות בחוץ. מפגשים עם קהל זה הדבר היחיד שאני נהנית ממנו. העולם בחוץ מאוד אגרסיבי. יש לי מזל שאני יכולה בכלל לעמוד מול קהל, כי סופרים רבים הם אינדיבידואליסטים שמפחדים להביע דעה".

מפחדים להביע דעה? תראי את מאיר שלו, את א.ב. יהושע, גרוסמן, עמוס עוז. אלה אנשים דעתנים מאוד שעומדים על שלהם.

"כי הם סופרים שמצליחים מאוד בארץ ובחו"ל, אבל אני לא מדברת על חמשת הגדולים, אלא על הקטנים. לקחת סופרים מצליחים כמו צרויה שלו ולהגיד שהיא מייצגת את הסופרים בארץ, זה לא ריאלי. בכל שנה יוצאים 6,000 כותרים".

את ממעיטה בערך עצמך?

"אני בן אדם מתון ולא מתלהם, וכן, אני מסחרית. אני מרגישה שהכוח שלי הוא בלספר סיפור. אני לא במקומות הפסיכולוגיסטיים או הפוליטיים ולא במטאפורות הגבוהות. אני במקום מאוד מפוכח, משתדלת לכתוב סיפור טוב ומרגש. חשוב לי ליצור הזדהות ממקום של טוב וחמלה. אני לא מנסה להיות מיוחדת".

ובכל זאת, את ידועה כסופרת שמשקיעה בתחקירים שלה. אולי זה שריד מהתקופה שלך כעורכת דין.

"כשהייתי עורכת דין סבלתי מחוסר ביטחון נוראי, חשבתי שכולם הרבה יותר טובים ממני. היום, בגיל 50, יש לי ראייה רחבה יותר ואני יודעת שאני פרפקציוניסטית ומעמיקה. אני טובה בתחקיר ובדברים שצריך בשבילם לב".

חשבת לחזור למקצוע?

"רק לאחרונה ליוויתי כמה משפטי גירושין של חברים והבנתי שיכולתי להיות מצוינת בזה. לפני כמעט שש שנים עברתי בעצמי גירושין פנטסטיים, בלי עורך דין, רק אנחנו, מתוך חברות חזקה".

מה הכתיבה נותנת לך?

"הכתיבה מאפשרת לי אורח חיים נפלא. אני לא אוהבת כבלים, קשה לי לבקש חופשה מהבוס. חוץ מזה, כשאני לא כותבת אני עושה עוד דברים".

כמו מה?

"שיפצתי דירות לחברים עבור תשלום. יש לי הרצאות ומפגשים מדי פעם, ובחודש הספר העברי כמעט כל יום. אני רצה בים או בפארק, רוכבת על סוסים, ורק כשאני בשלבים אחרונים של כתיבה, כמו עכשיו, אני לגמרי טוטאלית".

עד כמה את מעורבת מבחינה פוליטית?

"פעם הייתי מאוד מעורבת. בשנה-שנתיים האחרונות אטמתי את עצמי עד כדי כך שאני לא פותחת טלוויזיה ומתעדכנת בחדשות רק ברדיו, כשאני באוטו".

סוג של בת יענה.

"הרוע והשנאה מחלחלים לכל מקום. יצר האדם רע מנעוריו, והכוח והאגו חזקים ממנו. לצערי, הנאורות מצטמצמת והולכת. אני שופטת כל חברה על-פי היחס שלה לנשים, שהוא מתחת לכל ביקורת. קשה לי שמרשים לחייל לצאת מהחדר כשאישה שרה ומתייחסים לנשים באותו אופן שבו האנטישמיים מתייחסים ליהודים. הנשים בעולם הן רוב נרדף. אני בייאוש ובדיכאון מכל זה".

זה בדיוק המקום שבו לאנשי הרוח יש תפקיד, להביע דעה, לשנות תפיסות.

"השיח צעקני ואגרסיבי כל-כך, שאנשים כמוני נאלמים דום מול עוצמתו. למשל, פתאום צץ העניין של אשכנזים ומזרחיים, שהייתי בטוחה שעבר מזמן מהעולם. מה הייתי רוצה בישראל? אני רוצה לצאת מההתנחלויות ושיהיו שתי מדינות, אבל גם להיות חזקה. עם דעות כמו שלי אפשר רק לקפוץ מצוק. הספרים מאפשרים לי לשפוך את כל זה החוצה באמצעות המילים".

את דווקא נמנעת מלעסוק בסוגיות פוליטיות נפיצות בספרים שלך.

"אם מישהו יקרא את הספרים שלי היטב, הוא יבחין בדעות. למשל, אני לא מאמינה בדת, אני פמיניסטית קיצונית. אגב, באופן עקרוני אני מופיעה בהתנחלויות, למרות שאני מתנגדת להן".

למה?

"כי יש רמה פוליטית ויש רמה אישית של לכבד את האחר. יש הבדל בין הכלל לפרט ופרנסה היא פרנסה. פרנסה היא דבר חשוב".

ואם כבר פרנסה, ככותבת מסחרית, השיקולים השיווקיים נכנסים לתוך הכתיבה שלך?

"אין לי מילים לתאר עד כמה זה לא ככה. לא כתבתי מילה או משפט בימי חיי כדי למכור ספרים או לרצות קוראים. אני לא כותבת בשביל הכסף. כשאתה כותב, אתה נמצא בהתעלות הנפש".

את כותבת עכשיו ספר חדש.

"שמתרחש ב-1270, בתקופה שהמונגולים היו השליטים בארץ ישראל. זה סקרן אותי, וכתבתי אגדה על בחור יהודי, מפלצות, ניסים ונפלאות, דו קרב, אהבה, מוסלמים. עבודה של שנתיים. הוא ייצא בעוד חצי שנה".

את כבר חושבת על החופשה שאחרי?

"כשאניח את הספר בצד, אטוס למונגוליה לשלושה שבועות ואחזור אליו ואז אתן אותו לאימא שלי, שהיא עורכת קשוחה, לנועה מנהיים מההוצאה ולעוד אנשים. אני עובדת קשה מאוד. מדהים אותי שאנשים מוציאים ספר כל שנה. אצלי הקצב הוא ספר בשלוש שנים".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות