"לא סיפרתי לך על הדקירה במרשרוטקה, נכון?"

"משעמם לי", אמרה העמיתה לעבודה שבמשך חודשים פיללה להפחתה משמעותית ברמות העניין של המסעות שלנו בדרך לעבודה במערב מוסקבה.

"מה רע לך?", שאלתי, "סוף-סוף יש לנו הסעה מאורגנת עם מזגן וכיסאות מרופדים יפה עם משענת גבוהה, כמו מושבים של אסטרונאוטים או מנהלים. לא צריך יותר לסבול במונית שירות".

חשבתי להוסיף פאנץ'. נניח: "גמרנו עם המרשרוטקה, נשארנו בגלל השירות". ויתרתי. שורת מחץ עברית לא תעבוד ברוסית או באנגלית. וחוץ מזה היא חלשה, השורה. אבל הקולגה מהמשרד חזקה ובטוחה בעצמה.

"אוקיי, אז אנחנו מובלים לעבודה במיניבוס דנדש ונקי", היא המשיכה, "אבל הלך כל האקשן מהמרשרוטקה. מאז שעברנו לבניין החדש בטכנופארק, גם ההסעות הפכו לטכנוקרטיות. אין פה נשמה במושבים האלו".

"אני לא מבין, את מתגעגעת לשבת - או לעמוד - בקופסה קטנה מפלסטיק ופח עם עוד 15 אנשים? מה בדיוק חסר לך? העובדה שבקיץ היה הרבה יותר חם בפנים מאשר בחוץ, או שבחורף נשמר אותו הדפוס - רק עם קור? חסר לך שכל 200 מטר צועקים בעצבים לנהג לעצור, וגם מוסיפים 'בבקשה' שנשמעת כמו משהו בין קללה להאשמה? או אולי שכחת את הנהגים עם הנטיות ההתאבדותיות? הנה, תראי איזה נחמד רוסלאן", החוויתי על הנהג שהאוניברסיטה הטכנולוגית שבה אנחנו עובדים מעסיקה בקבלנות תמורת כמה מאות דולרים בחודש, "בחיים לא עובר 50 קמ"ש. כשהוא נוהג יש סיכוי הרבה יותר טוב שנחזור הביתה לא פצועים".

"כל זה נכון", אמרה, "אבל יש אבל".

"לפחות הייתה שם אנרגיה"

היא רוסייה בת 25, בהירת שיער ועיניים. חולמת על עתיד טוב יותר לעצמה וגם למדינה שלה. ובעיניה "טוב יותר" תמיד היה שווה "מערבי יותר". בכל השיחות שלנו, בזמן שהיא מתאמצת להפוך תמונות עמומות מטקס רשמי דל לפוסטים למדיה חברתית, היא תמיד הקפידה על אותו קו תעמולה. בהולנד נעים. בארצות הברית יש הזדמנויות. בצרפת טעים.

אז הנה, חשבתי, קיבלת הסעה של היי-טק, כמו בסיליקון ואלי. אין יור פייס.

"לא סיפרתי לך על הדקירה במרשרוטקה, נכון?", היא העירה אותי מההרהורים על פאלו אלטו שבמוסקבה.

"עם סכין ודם והכול?".

"כן. באחת הפעמים שהטלטלתי הביתה במונית השירות הרגילה והצפופה והמיוזעת מישהו זרק משהו למישהו. פתאום אני קולטת את הנעלב קם מהמושב שלו. העיניים שלו אדומות, הוורידים בצוואר נפוחים, וביד הבן אדם מחזיק סכין. והיד זזה והסכין נכנסת לבטן של זה שיושב מולו. דקירה. צעקות. צרחות. דם ניתז על הכול, כולל התיק פראדה מעור שקניתי באמסטרדם".

"ומה אנשים עושים? מפרידים או מפחדים?".

"אף אחד לא מתערב, כמובן. והנהג ממשיך לטוס עוד שני קילומטר, חותך מכוניות בטירוף, ולא עוצר".

"רגע, ומה עם המשטרה?".

"אף אחד לא התקשר. אחרי דקה או שתיים איכשהו הרוצח והנדקר נרגעו. הם חזרו לשבת. אחד מקלל והשני מדמם. והם יושבים להם כמו כל הנוסעים, אתה קולט? בסוף עצרנו ליד ניידת ושני המשוגעים האלו התגלגלו לאדמה ליד השוטרים. ואנחנו? המשכנו עד התחנה הסופית בתחנת הרכבת קייבסקיה. עם הרצפה האדומה מדם והכול. מזעזע".

שתקתי. לא, לא ברור למה יש להתגעגע.

"תראה" היא המשיכה, "זו הייתה חוויה נוראית. אבל לפחות הייתה שם אנרגיה. הם היו דלוקים. למוסקבאים האלו היה אכפת ממשהו. תסתכל מסביבך, על ההסעה שלנו", היא עברה ללחישה. "כולם זומביס עם חולצות אנטי קמטים. לא משנה מה תעשה להם, יישארו מגוהצים והורגים משעמום".

לנגד עיניים מערביות

יש בזה משהו, הנהנתי. אבל אולי זה ככה בכל מקום? אולי רוסיה, עם כל הברדק והבלגן, בכל זאת מתארגנת על עצמה. ייקח דור או שניים, אפילו בתסריט אופטימי, אבל בסוף יהיו פה חיים נוחים ורגועים לרוב האנשים. או לפחות לאלו שחיים בערים הגדולות.

"חשבתי שלזה פיללת וייחלת. סטנדרטים מערביים", ניסיתי להבין אותה.

"כן". היא נאנחה כאילו 40 שנה נוספו לצרות שלה מהרגע שהתחלנו לנסוע לעבודה בתנאים אנושיים.

שבוע אחר כך היא התפטרה.

"אני מצטרפת לסטארט-אפ חדש", הודיעה, "שלנו איבד אנרגיה מאז שגדל. יותר מדי אנשים עובדים פה על יותר מדי פרויקטים".

"והעבודה החדשה?".

"שני יזמים בני עשרים. משהו עם גיאו-טגינג, המלצות מבוססות מיקום. לא ממש ברור מה בדיוק הם רוצים לעשות".

משא כומתה

70 שנה עברו מאז שברית המועצות, ארצות הברית והבריטים הביסו את הנאצים. החגיגות הרשמיות נערכו ב-9 במאי, יום הכניעה הגרמנית. אבל מוסקבה, כמו הקופאיות בתחנת המטרו בתמונה, עדיין עטופה בסמלי "המלחמה הפטריוטית הגדולה".

ברוסיה של היום הניצחון ההוא, שעלה בחיי עשרות מיליוני אזרחים וחיילים סובייטים, רלוונטי מתמיד. המסר: הטובים קרעו לרעים את הצורה אז, ולתמיד. לגבי הרעים, הכול עניין של הגדרה. בגדול כל מי שלא "משלנו" או "אנחנו". אובמה. ליברלים. אוקראינים מקייב.

ומי אנחנו? רוסים, וכל מי שמשוכנע שולדימיר פוטין גבר-גבר.