תנו לנו את האמת

כמה פעמים אתם עושים שימוש בכינוי "בהמה" ביומיום?

עודד קוטלר ומירי רגב / צילומים: תמר מצפי ויוסי כהן
עודד קוטלר ומירי רגב / צילומים: תמר מצפי ויוסי כהן

מנהג ההתנצלות הפומבית הוא משונה למדי. אישי ציבור או רוח (יש להודות שהגבולות בין השניים מטשטשים לאחרונה), מופיעים באופן מתוכנן מול קהל רב או בפני מראיין קשוב לאור מצלמות, ואומרים את שעל ליבם. לא אחת, האמירות המטרידות מוקראות מתוך דף מוקפד ומודפס, שהוכן מראש ועוטר בהערות בכתב-יד תכלכל. אלה אנשי מילה במהותם. דבר לא "נפלט" להם, לא חומק, ולא נאמר בהיסח הדעת או במשיכת לשון. כל מילה שנאמרת, באה מתוך אמונה שלמה באמירתה. בכנותה.

ואז הסערה, ואחריה ההתנצלות. 'יצא מהקשרו', 'לא הבנתם אותי', 'אני לא הבנתי', 'לא התכוונתי', 'לא רציתי לפגוע', 'לא האמנתי שאפגע', 'לא ציפיתי לעוצמות'.

ה"עוצמות" הן אלה שגורמות לאנשים שאומרים את שעל ליבם באופן הנחוש, הרהוט והבוטה ביותר - להתקפל ולנוס. עוצמת ההתנפלות הציבורית, חסרת הפרופורציות, שלא מבדילה בין אחרון הפרזנטורים לבכיר השחקנים, היא אדירה ומבהילה. וכשנדמה שהפרנסה בסכנה, ואולי גם החיים, מגיעה ההתנצלות. למרות שברור שאין מאחוריה כל חרטה.

יותר משההתנצלות הזו משונה, משונה הדרישה של הציבור הישראלי שיתנצלו בפניו. פתאום נהיינו בריטים וחולשה תוקפת אותנו כשאנו שומעים את המילה "בהמות" בשעת התה שלנו. הביאו את מלחי ההרחה.

בחנו את עצמכם: כמה פעמים אתם עושים שימוש בכינוי "בהמה" ביומיום? ההוא שחותך אתכם בכביש, זה שעקף אתכם בתור, זו שדורשת שוקולד, השוטר שמכה חייל אתיופי, המפקד שדוחף ידיים, המנהל שמלין שכר, האמא שצורחת על הילד בקניון, הנערים בספסל מתחת לחלון, נציג השירות שלועס לכם מסטיק מול העיניים, ההם שלא נותנים לכם לצאת מהרכבת לפני שהם עולים עליה. "בהמות", אנחנו חושבים בליבנו, ולא אחת גם טורחים לשתף את הסביבה במחשבה הזו בקולי קולות.

אז מה בעצם הבעיה שלנו עם השחקן עודד קוטלר? זה שהוא אמר "בהמות", או זה שהוא חושב כך? ובכן, אם זה מה שהוא חושב, טוב שאמר ולא שתק. שנדע בדיוק מי הוא האיש ומה השקפת עולמו, גם היא קשה, מרגיזה, אלימה. עדיפים לנו אנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי אקדמיה וחוק, שחושפים את משנתם ברבים, מאשר כאלה שלוחשים אותה בשיחות סלון ומציגים חזות מתייפייפת לעולם. עייפנו מיועצי תקשורת, יח"צנים ואנשי סוד שכל תפקידם הוא לשכלל את אסטרטגיית הצביעות באמתלה של ממלכתיות ודיפלומטיות. קצנו בשתיקות מתמשכות, בהתחמקות מראיונות, בטיוחים, בשקרים ובחיוכים ריקים. תנו לנו בפנים את האמת ורק את האמת. תאווררו.

תרבות היא לא רק באולמות התיאטרון והקולנוע, או בחדרי המוזיאון. ראשיתה ברחובות ובבתים, בבתי הספר, במרכזים המסחריים, וכן, גם ברשתות החברתיות ובתוכניות הריאליטי. אם לשפוט לפי כל אלה, אפשר לומר בגאווה שבישראל יש תרבות של כנות. תרבות שמעריכה פתיחות, אותנטיות ואמת, גם אם היא אגרסיבית, ששונאת סוד וקריצת עין.

אם כך, אין ראויה ממירי רגב להיות שרת התרבות. תגידו מה שתגידו על תפיסת עולמה והצהרותיה, נדמה שתוכה כברה. טוב שיש לנו שרה שפיה מרסס את כל דעותיה - החשוכות והנשגבות גם יחד - ודבר אינו נבלם, מאחת שלשונה מלטפת ואצבעותיה משולבות מאחורי גבה. כשרגב, כמו קוטלר או גרבוז, עומדת מולך - אתה יודע מול מי אתה מתמודד. יש לך יכולת להתווכח, להתנגד, לנסות להוכיח אחרת. אתה לא מובל בחשיכה לארץ לא נודעת.

יש מי שרואה בשיח הכוחני המתנהל בימים אלה סממנים לחברה במשבר. ההפך. חברה בריאה היא חברה שמדברת, שמנהלת שיח, גם אם הוא לוהט וסוער. חברה שמוציאה מהבקבוקים את השדים הגדולים ביותר, היא חברה שיודעת שיש לאן להתקדם - והיא עושה את זה. כבר ראינו תרבויות שקטות, מנומסות ומאופקות שחוללו את האסונות הגדולים ביותר בתולדות האנושות. אנחנו צריכים לשמוח בתרבותנו הצעקנית וחסרת המנוח.

ובשולי הדברים, חבל שרק מי שמדבר מתנצל, בעוד שבקשת הסליחה נדירה הרבה יותר אצל אלה שחוטאים במעשים. איפה הסליחה של אהוד אולמרט? של אריה דרעי? של אורן חזן?

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988