זה לא יהיה שיר הלל להפועל ירושלים, אבל...

הרגע ההיסטורי מול אילת לא נראה כמו עוד נקודה בזמן. הוא מראה שהנוכחות החדשה והעוצמתית של ירושלים בכדורסל - היא עובדה קיימת ■ זו כבר לא אלטרנטיבה, בעיקר בגלל שמעורב בה בעלים בסגנון שעוד לא הכרנו ■ דעה

אורי אלון מבעלי הפועל ירושלים / צלם: עודד קרני, מינהלת הליגה

הטקסט הזה נכתב לפני הגמר הערב (ה') בפיס ארינה. ולמרות המומחיות המוכרת של ירושלים לבעוט בדליים, מומחיות על גבול הסימן רשום, אין דבר שיימנע הערב הנפה היסטורית. ההפרש (15 נקודות) גדול מדי, היריבה (אילת) הרוסה וקצרה, המומנטום חד-כיווני. וירושלים פשוט קבוצת כדורסל טובה מאוד שהגיעה בדיוק בזמן לשיא.

אחרי שהקוף העצום הזה שצמח לממדי גורילה - אולי הקוף הגדול ביותר שקיים בספורט הישראלי - יירד מהגב, תישאר רק שאלה אחת קטנה: לאן הולכת מכאן הפועל ירושלים?

***

יאהבו את זה אוהדי מכבי ת"א או לא, התחושה היא שהנוכחות של ירושלים היא עובדה קיימת. זו כבר לא אלטרנטיבה. זו קבוצה עם אולם ביתי חדש של 10,500 מקומות, עם בסיס אוהדים רחב מאוד, ועם בעלים שנראה הפעם כמישהו שראשו מונח על כתפיו ולא בא לסיבוב קצר אלא לפרויקט סבלני ומחושב.

בקיץ 2013 רכש אורי אלון את הקבוצה והבטיח לעשות את זה צעד אחר צעד. להבדיל מאחרים שנכנסו לקבוצות ספורט הוא לא עשה שום דבר שהעיד על שיגעון רגעי והתלהבות של מתחילים. גם במשך הזמן, למרות הפיתוי וסימני החולשה של מכבי, לא נרשם אף צעד מוגזם. הוא הבטיח אליפות מתישהו. הנה האליפות מגיעה, כנראה מוקדם מעט ממה שהעריך. הבטיח שהכניסה לארינה תהיה רגע מכונן שישנה את גורלה הטראגי של הקבוצה. כמה שהוא צדק. שחקנים ישראלים מובילים נחתו בירושלים ונחטפו ממכבי ת"א אחרי שהוצע להם בדיוק מה שצריך - כסף מספיק טוב, אופק, אוהדים ואווירה, אירופה. זו לא הנחיתה של אליהו והלפרין שהייתה הצהרה והתרסה כנגד מכבי, כשחקנים שהיו שם ועכשיו הם כאן. אלא דווקא ההמשך: בכל פעם שהסתובב ישראלי טוב בשוק, ירושלים קודם כל הראתה שהיא בעניין. זה היה קרוב מאוד עם גל מקל במהלך העונה אחרי שעשתה באמת הכל כדי להביא אותו. את העונה הזאת התחילו עם ההחזרה של בר טימור מגרמניה, ילד בן 23, שכמו שזה נראה עכשיו מי יודע מה יהיה איתו בגיל 25.

העתיד של ירושלים נראה, כרגע לפחות, ורוד בגלל מבנה הבעלות החדשני. זו לא עוד קבוצה של חמישה-שישה בעלים שלכולם יש מה להגיד ולדרוש לפי אחוזי הבעלות שהם מחזיקים, אלא מבנה בעלות יותר "אמריקאי". בעלים שמשמשים יותר כתורמים, מבינים את מעמדם כשותפים שקטים לדרך, כשאת ההצגה ואת ההחלטות מקבל אורי אלון. בראיון כאן ב"גלובס" באמצע העונה סיפר המנכ"ל גיא הראל כי הדינמיקה היא כזאת שלעתים אלון מעדכן את השותפים על מהלכים, גם כאלו עם השלכות כלכליות של צירוף שחקנים, בדיעבד או תוך כדי התרחשותם.

המהירות הזאת הצליחה לייצר לירושלים מהלכים טובים, לצד נפילות. הנפילה עם פופס בונסו היתה כואבת. אבל הוא נשלח הביתה מספיק מהר. את טייוין מקי ודיון תומפסון ירושלים הביאה אחרי שהקבוצה כבר לא שיחקה באירופה, מה שהראה עד כמה אלון נחוש ומחויב - בכסף לא בדיבורים - להביא אליפות. תומפסון הגיע לתת את הקווץ' האחרון במאבק האליפות והיה קלף מנצח לאיך סוגרים עונה. וככה, ככל שמכבי ת"א הלכה והתקצרה כשהתקדמה העונה - ירושלים נהייתה עמוקה יותר, טובה יותר, בלתי מנוצחת. את 17 המשחקים האחרונים של העונה היא סיימה עם 16 ניצחונות, כולל 7-0 בפלייאוף עד המשחק הערב.

***

זה לא יהיה שיר הלל לירושלים. גם אליפות היסטורית לא תסתיר רגעים רעים מאוד, שלחלקם עשויה להיות השלכה. יש כמה דברים שאסור לשכוח לה והם יעמדו מולה גם בעונות הבאות. התבוסה בגמר הגביע אצלה בבית (18 הפרש), מול מכבי, הראתה שהתסביך עוד קיים. הכישלון העונה באירופה היה מהדהד. הוא היה מהדהד לא רק בגלל המאזן הגרוע (2-8) שגרם לקבוצה לסיים במקום האחרון בבית שלה ביורוקאפ, המפעל השני בלבד בחשיבותו באירופה. אלא בגלל שההופעה הגרועה הזאת תילקח בחשבון בבקשה של ירושלים לקבל את אחד מחמשת הכרטיסים החופשיים ליורוליג לעונה הבאה.

מאמצע דצמבר הקבוצה משחקת רק במסגרת אחת. היא שיחקה העונה 57 משחקים רשמיים בלבד, לעומת 74 של מכבי. בתקופה שקצת נדרש ממנה לעמוד בעומס והיא הייתה על-סף הדחה מאירופה, היא הפסידה חמישה משחקים רצופים בליגה (לאילת, נהריה, חיפה, חולון והפועל ת"א). לזכותה ייאמר שהיא ידעה לצאת מזה, לחזור ולעמוד על הרגליים.

זה לא יהיה שיר הלל לירושלים, עד שלא יתברר איך היא מסוגלת להתמודד ברמה המקומית מול מכבי, כשמכבי תחזור להיות מכבי.

***

לגבי היורוליג, אלון הבטיח שזה יקרה מתישהו (קודם כל רק בשביל ההגינות ההיסטורית - כאן לא מדובר בגאולה: ירושלים שיחקה ביורוליג ב-2000/01). אם מנתחים את המצב ביורוליג בקרב על חמשת הכרטיסים החופשיים (ווילד-קארד), זה מריח דווקא כמו עוד עונת יורוקאפ. שלושה כרטיסים יילכו בוודאות לגרמניה (אלבה ברלין או באיירן מינכן), רוסיה (קובאן) וטורקיה (קרשיאקה/דרושפאקה); צרפת (שטרסבורג) ואיטליה (ססארי או רג'יו אמיליה) נראות כאופציות קצת טובות יותר מירושלים להשלים את הכרטיס החמישי.

גם ברמה הפוליטית - התחושה היא שהיורוליג שנאבקת בימים אלו במלחמת חורמה עם פיב"א שמאיימת בהקמת מפעל חדש ומתחרה, תעדיף לרצות קודם כל את הליגות המערב אירופיות הקלאסיות. מישראל תמיד יהיה לה את מכבי ת"א, אלופה או לא אלופה.

צרו איתנו קשר *5988