"יש תוהו ובוהו בפסיקת הוצאות ושכר-טרחה בתיקי מס"

עו"ד ורו"ח ארז בוקאי מצא כי אין אחידות בנוגע לפסיקת הוצאות ושכר-טרחה בתיקי מס: "בת"א פוסקים פי 5 יותר מבחיפה" ■ עוד עולה מהמחקר כי ההוצאות הנפסקות לטובת המדינה גבוהות בממוצע ב-48% מאלה הנפסקות לטובת הנישום

שופטי המיסוי מגלים חוסר אחידות מובהק בפסיקת הוצאות משפט. הפערים בין סכומי הוצאות המשפט שפוסקים שופטי המיסוי בבתי המשפט השונים לטובת הצד שניצח בערעור המס הם עצומים ומגיעים לפי 5. זאת, גם כאשר מדובר באותה מחלוקת ואותו נושא שנידון - כך קובע מומחה המס, עו"ד ורו"ח ארז בוקאי, בחלקו השני של מחקר שערך בנוגע לסיכויי קבלת ערעורי המס בישראל וגובה ההוצאות שנפסקים בבתי המשפט השונים ברחבי הארץ.

אתמול (א') פרסמנו את חלקו הראשון של המחקר שערך בוקאי, במסגרתו הוא בחן את סיכויי קבלת הערעורים שמגישים נישומים על שומות שהוציאה להם רשות המסים, במחוזי ובעליון - ומצא כי הסיכויים נוטים לטובת רשות המסים (כ-72% מהערעורים המוגשים לבית המשפט המחוזי על שומות מס של רשות המסים - נדחים; וכך גם כ-87% מהערעורים המוגשים על-ידי נישומים לבית המשפט העליון).

חלקו השני של המחקר שערך בוקאי, והמתפרסם היום (ב'), עוסק בנושא שנחשב "כאוב" בקרב המייצגים בתחום המס, ובכלל - פסיקת ההוצאות על-ידי בית המשפט.

מזה שנים מעורר נושא זה מחלוקת בעולם המשפט. משפטנים רבים סבורים כי על בתי המשפט לפסוק הוצאות ריאליות (בהתאם לסכום שהוציא בעל הדין שניצח במשפט על מומחים, עורכי דין ועוד) ולחייב את הצד המפסיד לשפות את הצד המנצח באופן מלא על הכספים שהוציא במהלך המשפט; בפועל, קיים פער ניכר בין סכום ההוצאות שבתי המשפט פוסקים לסכום שבעלי הדין מוציאים.

בפסקי דין רבים סכום ההוצאות ושכר-הטרחה בו מחויב בעל הדין שהפסיד נובע מהערכה כללית של בית המשפט, ולעתים עומד על 10% עד 20% משוויה של המחלוקת.

בכל מקרה, נכון להיום, אין אחידות וקריטריונים ברורים בנוגע לפסיקת הוצאות ושכר-טרחה בבתי המשפט.

הוצאות משפט שנפסקו
 הוצאות משפט שנפסקו

שונות גדולה

במחקרו ניתח בוקאי את הוצאות המשפט שנפסקו בערעורי מס, ומצא שונות רבה בגובה ההוצאות שנפסקו על-ידי שופטי המס השונים.

כך לדוגמה, הוצאות המשפט הממוצעות בדחיית ערעור בפני שופט המיסוי בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יונה אטדגי, עומדות על סך של 10,000 שקל; הוצאות המשפט הממוצעות כשנדחה ערעור בפני השופטים רון סוקול ושולמית וסרקורג מחיפה, איתן אורנשטיין מתל-אביב, אחיקם סטולר מלוד ושופטת המיסוי בדימוס מרים מזרחי (שפרשה לגמלאות אשתקד) נעות בטווח של 13-21 אלף שקל.

בטווח הביניים נמצא השופט יוסף אלון מבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, שפסק הוצאות בסך של כ-26 אלף שקל בממוצע; ובסקלה העליונה נמצאים השופטים מגן אלטוביה מתל-אביב - עם הוצאות משפט ממוצעות של כ-41 אלף שקל; ודוד מינץ מירושלים, עם כ-49 אלף שקל - כך שהפער בין ממוצע ההוצאות הנמוך לממוצע הגבוה עומד על 500%.

בוקאי מציין כי "בנושא של פסיקת הוצאות משפט יש מעין תוהו ובוהו. כך למשל, כפי שעולה מהנתונים, בבית המשפט המחוזי בתל-אביב פוסקים פי חמישה מבית המשפט המחוזי בחיפה.

"לעניות דעתי, צריכים להיות סטנדרטים יותר ברורים בנושא ההוצאות. אני לא הראשון שאומר את זה, היו ועדות שאמרו זאת לפניי, למשל ועדת רונן, שקבעה כי בנושא פסיקת הוצאות צריכה להיות מסגרת סטנדרטית יותר".

לדברי בוקאי, "אדם שרוצה להגיש ערעור לא יכול להעריך מה יהיו הוצאות המשפט שיוטלו עליו במקרה שיפסיד, ולעתים זה עלול להשפיע על הגשת הערעור. יש פה טעם לפגם. צריכים להיות קריטריונים יותר ברורים להוצאות המשפט".

נבחרת שופטי המיסוי
 נבחרת שופטי המיסוי

"הבדלי גישה דרמטיים"

ב-2008 הגישה הוועדה לבחינת דרכי ייעול ההליכים המשפטיים, בראשות השופטת רות רונן, שורת המלצות שגיבשה, ובראשם שינוי בהליכים אזרחיים, הוספת אגרות וקביעת תעריף הוצאות משפט לכל שלב בדיון.

חברי הוועדה הצביעו על כך שפסיקת ההוצאות בבתי המשפט נעשית באופן שרירותי, וללא אמת-מידה ברורה. חברי הוועדה הציעו לקבוע "תעריף" לכל "פלח" מהדיון - כלומר קביעת סכום לחיוב בגין כל ישיבת קדם משפט, ישיבת הוכחות, הגשת סיכומים וכדומה.

לפי המלצת הוועדה, התעריף שייקבע יהיה בסיסי, ובית המשפט יוכל לסטות ממנו לפי שיקול-דעתו. כך, נימקה הוועדה, תיווצר האחדה בסכומי ההוצאות שיפסקו בתי משפט שונים, והצדדים יוכלו לתמחר את "הסיכון" שלהם לצורך פשרה. ואולם, המלצות אלה טרם אומצו.

במסגרת המחקר ניתח בוקאי את סכומי ההוצאות הנפסקים בבתי המשפט ברחבי הארץ גם לפי חלוקה לנושאים מיסויים, מתוך הנחה כי נושאים מיסויים דומים דורשים משאבים משפטיים דומים מהצדדים. ואולם, גם בחיתוך הנושאי מצא החוקר הבדלים דרמטיים בין הסכומים שנפסקו.

"מפתיע לראות הבדלים של ממש בפסיקת הוצאות משפט בין שופטים שונים ביחס לסוגיות דומות", ציין בוקאי במחקר. "אף אם עשויה להיות להתנהגות הצדדים ולנסיבות השפעה על גובה ההוצאות, השוני האמור מצביע על הבדלי גישות דרמטיים ביחס לפסיקת הוצאות משפט בין שופטים שונים".

כך לדוגמה, הוצאות שנפסקו לטובת רשות המסים בסוגיית אי-תחרות בפני השופט אלטוביה עומדות על סך של 152 אלף שקל, בעוד שהשופט אלון פסק הוצאות בהיקף 30 אלף שקל, והשופט סטולר פסק הוצאות בסך 7.5 אלף שקל; ההוצאות בתיקים שעסקו בחוק עידוד השקעות הון בפני השופט מינץ עמדו על סך 100 אלף שקל, בפני אלטוביה - על 48 אלף שקל, בפני וסרקרוג - 15 אלף שקל ובפני סוקול - 12.5 אלף שקל.

בתיקים שנושאם מחלוקת על תושבות של הנישום, נפסקו אצל השופט אטדגי 20 אלף שקל, בעוד השופטים סוקול וסטולר פסקו הוצאות בסך 10,000 שקל; בתיקים העוסקים בניכוי הוצאות, ברף התחתון עומדים השופטים מזרחי (בדימוס) סטולר וסוקול (13-17 אלף שקל), בעוד השופט מינץ פסק הוצאות בסך 31 אלף שקל ואלטוביה כ-35 אלף שקל.

מעבר לפערים, מסקנה נוספת אליה הגיע בוקאי היא כי ישנם נושאים מיסויים ש"תג המחיר" שלהם נמוך יותר מאחרים. כך, למשל, הוא מצא כי התיקים "הזולים" - אלה שנפסקות בהם הוצאות נמוכות מאוד לטובת הצד המנצח - עוסקים בסיווג וחישוב הכנסות של יחיד, מע"מ ושומה לפי מיטב השפיטה; התיקים "היקרים" יותר - אלה שהשופטים פוסקים בהם הוצאת ביד רחבה יותר - עוסקים בנושא שליטה וניהול, מוניטין, סיווג וחישוב הכנסות תאגיד ואי-תחרות.

בנוסף, במחקר נמצא כי קיים פער של כ-48% בין ההוצאות הנפסקות לטובת המדינה להוצאות הנפסקות לטובת הנישום. תוצאות המחקר מראות כי פסיקת ההוצאות לטובת המדינה היא בממוצע כ-30 אלף שקל; בעוד פסיקת ההוצאות הממוצעות לנישומים עומדת על סך של כ-19.5 אלף שקל.

"בהנחה כי הוצאות המשפט אמורות לשקף הוצאות משפט ריאליות סבירות, בלי שהן יישאו אופי עונשי, היינו מצפים כי הוצאות המשפט לטובת הנישומים יהיו גבוהות מהוצאות המשפט לטובת המדינה, או למצער דומות", כותב בוקאי. "כידוע, נטל ההוכחה במרבית המקרים מונח על כתפי הנישום. לפיכך, צפוי כי הנישום ישקיע משאבים משפטיים רבים על-מנת להפריך את השומה, יותר מאשר המדינה".

בנוסף, לדבריו, "למדינה יש יתרון לגודל בניהול תיקיה, כך שצפוי שעלות ניהל התיק על-ידה תהיה נמוכה מאשר ניהול תיק של נישום על-ידי עורך דין פרטי".

בוקאי מציין כי אם ההוצאות לטובת המדינה גבוהות יותר מכיוון שהן מכילות פן עונשי כלפי הנישום, הרי שאין לכך מקום, "כיוון שישנן סנקציות עונשיות אחרות בחוק לשם הגשת הפן העונשי".

לסיכום כותב בוקאי כי "השוני הרב בפסיקת הוצאות בין השופטים השונים עשוי לייצר אי-שוויון בין הנישומים ולהקשות על היכולת לצפות ולהעריך את עלויות המשפט".

"פסיקת הוצאות גבוהות מעצימה את רשות המסים ומרתיעה נישומים מלערער על שומות"

בעוד עו"ד בוקאי קורא לקביעת קריטריונים ברורים בפסיקת ההוצאות, אך לא קובע מהו הרף הנכון לדעתו - עו"ד משה מזרחי, לשעבר היועץ המשפטי של רשות המסים וכיום שותף במשרד משה מזרחי-נח קריגל, סבור כי יש לנקוט בגישה של השופטים שמטילים הוצאות נמוכות.

לדבריו, "שופטים אשר פוסקים הוצאות משפט גבוהות, סוגרים למעשה את דלתות בית המשפט בפני הנישומים ומעצימים את כוחה של רשות המסים מול הנישום, שנמצא בעמדת חולשה. הליך הערעור הוא למעשה ההזדמנות הראשונה של האזרח לנהל את המחלוקת בינו לבין המדינה בפורום ניטרלי. עד אז ההליך מתנהל תוך כוח מוחלט של רשות המסים, וגם שיקול-הדעת הוא של רשות המסים בלבד.

"שופטי ישראל צריכים לקחת בחשבון שאין שוויון בכוח בין רשות המסים לבין הנישומים. רשות המסים נהנית מהגב שמספקת המדינה בהתנהלות מול האזרח. לכן בעוד שהטלת הוצאות משפט גבוהות משפיעה על שיקול-הדעת של הנישומים - היא כלל לא משפיעה על שיוקל הדעת של רשות המסים, שכן אין קשר בין מקבל ההחלטה למי שמשלם את ההוצאות בפועל".

מזרחי מבהיר כי "לאור זאת, הטלת הוצאות גבוהות יוצרת אי-סימטריה מובנית, גם בגלל כוחה המוגבר של המדינה, וגם בגלל שאין בעצם הפנמה של ההוצאה בתהליך קבלת ההחלטות של רשות המסים".

לדבריו, "פערי הכוחות יוצרים מצב בו כשפקיד השומה מקבל החלטות הוא מודע לסיכון הנוסף שעומד בפני הנישום, ומודע לקושי של הנישום להגיע לבית המשפט בשל החשיפה להוצאות גבוהות. כל אלה משרתים באופן מובהק את רשות המסים ומרחיקים את האזרח מהיכולת לפתור את המחלוקת ולהביא את עניינו להכרעה נייטרלית".

כמו כן, לדברי עו"ד מזרחי, הליכים בסוגיות מס פשוטים וקצרים יחסית, ולפיכך ההוצאות שמטיל בית המשפט צריכות להיות נמוכות. "לא מדובר, בדרך-כלל, בהליך סבוך ובימי דיונים רבים, ולא שומעים עדויות", הוא אומר.