חיפוש ב
כתבות
ני"ע
חפש
ראשיפורטל פיננסיכל הכותרותשוק ההוןבארץגלובלי ושוקי עולםנדל''ן ותשתיותנתח שוק וצרכנותדין וחשבוןגלובס טקדעותמגזין Gליידי גלובסהמשרוקית עומר שומרוני החוויות שמספקות האופרות "האדונית והרוכל" ו"שיץ" שונות בתכלית, כש"שיץ" עולה על רעותה

אופרה כחול-לבן

החוויות שמספקות האופרות "האדונית והרוכל" ו"שיץ" שונות בתכלית, כש"שיץ" עולה על רעותה

מתוך שיץ / צילום: יוסי צבקר
מתוך שיץ / צילום: יוסי צבקר

האופרה הישראלית מעלה בימים אלה הפקה מקורית בשם "עגנון עד לוין", שכוללת בכורה עולמית לשתי אופרות ישראליות חדשות. הראשונה היא "האדונית והרוכל" מאת חיים פרמונט, על-פי סיפורו של ש"י עגנון. השנייה היא "שיץ", שאותה הלחין יוני רכטר על-פי מחזהו של חנוך לוין. החוויה שמספקות שתי האופרות שונה מאוד, כש"שיץ" עולה על רעותה באופן מובהק.

"האדונית והרוכל", שפתחה את הערב, מציגה התפתחות של מערכת יחסים חולנית בין רוכל יהודי לבין גבירה נוצרייה. האופרה מבוססת על סיפור קצר של ש"י עגנון, שאותו ערכה לליברטו אופראי צרויה להב. פרמונט חיבר לסיפור מוזיקה נסערת ודרמטית, שבה ניתן לשמוע בין היתר השפעות ווגנריאניות מובהקות.

נקודת האור העיקרית באופרה היתה שירתו של זמר הטנור גיא מנהיים, שייזכר כאחד מכוכבי הערב כולו. מנהיים פועל בשנים האחרונות בעיקר בחו"ל, והפך ל"טנור ווגנריאני" נפלא. יש לו קול עשיר ומלא צבע, יכולת משחק פנטסטית, ונוכחות בימתית מרשימה. למרבה הצער, שירתו של מנהיים ואיכות הנגינה של התזמורת הם שני המרכיבים היחידים שייזכרו לטובה מההפקה הזו. היתר ייזכר כחוויה די מעיקה. ראשית בגלל הבימוי האפל והסטטי, ושנית בגלל הכתיבה הבעייתית של פרמונט לקולות. במיוחד סבלה מכך זמרת הסופרן (עידית זמיר), שנאלצה לחרוך את קולה בצלילים נמוכים ואז לעלות ולצווח בגבוהים. ללא הכתוביות, היה קשה אפילו להבין מה היא שרה.

"שיץ", בחלק השני של המופע, סיפקה חוויה מתקנת. האופרה חוברה על-ידי יוני רכטר, לפי המחזה של חנוך לוין (בעריכת מולי מלצר). המחזה מאת לוין נכתב בשנת 1974, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, ונשאר רלוונטי להפליא גם היום. המשפחה הישראלית הטיפוסית מוצגת בו במלוא עליבותה: הזוג הקונפורמיסטי שרק רוצה שבתו תתחתן כבר, הבת שמייחלת לבעל ובינתיים מטביעה יגונה באוכל, החתן המיוחל שרק לוטש עיניו לרכושו של אבי הכלה, והמדינה שבסוף לוקחת הכול. האופרה מתחילה כקומדיה גרוטסקית ומשעשעת, וסוחטת מהקהל צחוקים לבביים; אבל לקראת הסוף היא הופכת לטרגדיה מצמררת, לאחר שהבעל הטרי מת במלחמה. חלק זה של האופרה מעביר מסר אנטי-מלחמתי ואנטי-ממסדי חריף, המציג גם את כאבם הנורא של קרובי קורבנות המלחמה אך גם את אלו שמרוויחים ממנה. לא יכולתי להתאפק מלחשוב מה היתה אומרת מירי רגב על מה שקורה על הבמה.

בניגוד לפרמונט, שהמוזיקה שלו נשענת על המסורת הפוסט-רומנטית הגרמנית, אצל רכטר ניתן לשמוע השפעות של מוזיקה ישראלית קלה ומחזות זמר. בחלק האחרון, הטראגי, ניתן לשמוע גם הדים למוזיקה של יום הזיכרון. ניכר שלא מדובר במלחין אופרה "קלאסי", אבל ברוב המקרים חוסר היומרה הזה דווקא פועל לטובת המוזיקה. במקומות ספציפיים רכטר לא מפחד אפילו לשלב משפטים מדוברים ולא מושרים, שבאופן פרדוקסלי דווקא מחזקים את המסר.

"שיץ" זכתה לביצוע נפלא, עם צוות זמרים מעולה (יעל לוויטה, נח בריגר, עודד רייך ואירה ברטמן), וליווי תזמורתי מצוין (בניצוחו של איתן שמייסר). הבעיה היחידה היתה דווקא בבימוי. הבמאי, עידו ריקלין, השאיר על הבמה את אותה הקונסטרוקציה של "האדונית והרוכל", ושמר על במה אפלה וקודרת לאורך כל האופרה. לטעמי, היה היגיון בימתי מובהק להתחיל את האופרה עם במה שמחה ומוארת, ולהאפיל אותה בהדרגה עם המעבר לחלק הטרגי. בכל מקרה מדובר בהפקה מרשימה מאוד, שעושה כבוד גדול לגאונותו של לוין.

"מעגנון עד לוין". מנצח: איתן שמייסר. יום שישי 3.7, היכל התרבות תל-אביב

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988