שנה לפטירת עו"ד יגאל ארנון: ה"יגאל ארנוניות" חיה ובועטת

יגאל ארנון אמנם כבר לא יגיע עוד למשרד, אבל רוחו מעולם לא עזבה אותו ■ כשתראו אחד מאיתנו, במהלך ישיבה או דיון משפטי, מרים לרגע את ראשו ומביט מעל, תדעו: הוא שואל את עצמו - מה יגאל היה עושה כעת?

יגאל ארנון / צילום: אלבום פרטי
יגאל ארנון / צילום: אלבום פרטי

השנה היא 1958. יגאל ארנון יושב בחדרו. עורך דין צעיר אך כבר ידוע, מוערך ומבטיח בירושלים. הוא מייצג יחד עם עו"ד תוסייה-כהן, מאמנו לשעבר, את אברי אלעד - מי שנודע בכינוי "האדם השלישי" בפרשת "עסק-הביש" שהסעירה בזמנה את ישראל.

למשרד עורכי הדין נכנסת אישה מבוגרת. מראה משדר מצוקה. היא פורצת בבכי. מספרת שבנה יחידה, שאותו היא מגדלת לבדה, גויס לצבא. לפני גיוסו היה הבן עובד קצת, וכך התפרנסו השניים בדוחק. כעת, משגויס, היא בודדה, ואין מי שיפרנס. "אני רוצה שתכתוב מכתב לבן-גוריון", אמרה, "שהבן יוכל להיות יותר בבית".

יגאל הכין לה כוס תה. במקום להסביר לה שלא בטוח שבקשתה אפשרית - ישב וכתב בשמה מכתב לראש הממשלה. כשסיים, שאלה אותו: "כמה מגיע לך?". "לא כלום", אמר לה יגאל, הוציא 10 לירות מכיסו ונתן לה. "שיהיה לך בינתיים", אמר, "עד שאולי ישחררו את הבן".

שנות ה-70. מטוס של חברת אייר פראנס נחטף לאנטבה. במבצע שלא יישכח (יולי 1976) משחרר צה"ל את החטופים. כשנה לאחר מכן הם פונים ליגאל. יחד עם עו"ד גד נשיץ הוא מגיש בשמם תביעת פיצויים תקדימית. תביעות דומות שהוגשו בארה"ב ובצרפת כשלו. התביעה מעוררת רעש רב. היא מסתיימת בהצלחה, בהסכם פשרה שנחתם בפריז.

באותן שנים מייצג המשרד את בנק דיסקונט בהליכי הוצאה לפועל נגד חייבים. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו טרם בא לעולם. פקודות מאסר נגד חייבים הוצאו בהוצאה לפועל כדבר שבשגרה. יגאל נותן הוראה: חייב בתיק של המשרד שנאסר - יש לבקש לשחררו מיד. "אם הגיעו לעצור אותו, והוא לא יכול היה 'לפדות' את חירותו, כנראה באמת אין לו", הסביר.

אמצע שנות ה-80. פרשת קו 300 (אפריל 1984) מסעירה את המדינה. יגאל נקרא אל הדגל יחד עם עו"ד רם כספי. ראש הממשלה מבקש ממנו לייצג את ראש השב"כ, בעתירה לבג"ץ נגד החנינות שהעניק הנשיא למעורבים בפרשה. לאחר מאבק משפטי סוער יגאל מנצח. העתירה נדחית.

מספר שנים לאחר מכן מאיימים נציגיהם הקשוחים של בנקים זרים לרסק את קונצרן כור, במה שהגדיר שר האוצר דאז, שמעון פרס, כמשבר המאיים על המשק. אלפי עובדים חוששים להישלח לביתם. במשא-ומתן שהוגדר כ"גאוני ומזהיר", מצליח יגאל לשכנע אותם למחוק 90 מיליון דולר מן החוב. הדרך להבראתה של כור, נכון לזמן זה, נסללה.

באותה תקופה פונה ליגאל מזכירה העובדת במשרד ומבקשת בחשש אישור לקבל את עזרתו של מתמחה או עורך דין צעיר בעניינו של בעלה, שהסתבך קצת עם אחד הבנקים. "מה זאת אומרת", אומר לה יגאל, "אני אבוא איתך". וכך עשה: התלווה אליה אישית לסניף הבנק, וכדרכו לא הרפה עד שהעניין נפתר.

שנות ה-90: יגאל בשיאו. ב"משפט הבנקאים" הוא מייצג את בנק המזרחי ואת ארנסט יפת מבנק לאומי. בהמשך שוכרים את שירותיו אישי ציבור בכירים וראשי המשק הזקוקים לעזרתו. בתוך כך הוא הופך גם לבנקאי ועומד בראשו של הבנק הבינלאומי.

זו הייתה כרוניקה מדגמית, כמעט מקרית. היא מלמדת על יגאל באופן אותנטי, מעל ומעבר לסופרלטיבים שלהם זכה - ובצדק. ישנם עשרות סיפורים כאלה, משני הסוגים. תיקי ענק מורכבים ומתוקשרים, לצד המקרים "הקטנים", האישיים. באלה ובאלה יגאל טיפל בטוטאליות שייחדה אותו. "החלום שלי היה להיות רובין הוד מודרני", סיפר פעם. כזה שמסייע גם לעניים וגם לעשירים.

לחלום הזה ביקשנו, שותפיי ואני, להצטרף. להסתופף בצילו של האיש הזה ולדבוק בו. בגלל האתגר המקצועי בתיקים ובעסקאות הגדולים והמורכבים; אבל גם בגלל האתגר האנושי שהציב לעצמו ולנו. יגאל מצא בעולם המשפט מקום להצטיינות אישית ולהישגים יוצאי דופן; אך גם מקום המחויב לחמלה ולאנושיות.

המשפט איננו מדע, נהג לומר, וצדק. המשפט נועד, בראש ובראשונה, לשרת את בני האדם. לא למשטר אותם. "חוסנה של השרשרת הוא כחוסנה של החולייה החלשה שבה, וחוסנה של חברה הוא כחוסן החלשים שבקרבה", כך אמר יגאל כאשר הקים, בהתלהבות ובמרץ, את פרויקט "שכר המצווה" של לשכת עורכי הדין, שבראשו עמד.

יגאל אכן לימד אותנו. הוא לימד אותנו משפטים ולימד אותנו ערכים. לא רק במילותיו לימד, אלא בעיקר במעשיו. במחשבתו המהירה כברק וביכולת האלתור המפוארת, בהופעתו המהפנטת ובחריצותו שלא ידעה גבול. הוא היה משפטן מחונן ואיש עסקים מבריק.

ספוגים במורשתו

"מגדלור של חוכמה", אמר עליו עו"ד רם כספי; "עורך הדין הטוב ביותר בארץ", איבחן עו"ד יעקב נאמן עוד בשנות ה-90. "עורך הדין האולטימטיבי", הסכים עו"ד ישראל קנטור. "החבר שהייתי לוקח איתי לאי בודד", הודה עוזי ברעם. ונכדתו כתבה: "אתה לא סתם בן אדם או עורך- דין, או סבא. אתה הרבה יותר! אתה תקווה ועזרה, חוכמה והבנה, ותמיד נמצא שם בשבילנו".

נחזור לרגע לכרוניקה.

העשור השני של שנות האלפיים. יגאל כבר אינו מגיע למשרד. אבל עשרות עורכות ועורכי דין במשרד יגאל ארנון מייצרים עבודה משפטית בהיקפי ענק. חוזים ומסמכי בית משפט - כולם מבית מדרשו של יגאל, ספוגים במורשתו, כאלה ששואפים לעמוד בסטנדרטים שלו.

במקביל, מדי שבוע כמעט בשנים האחרונות, מתייצבים עורכי דין ומתמחים ממשרדו בתחנת הסיוע המשפטי, מסייעים ומספקים ייעוץ משפטי חינם לנזקקים לכך.

בנוסף, מדי שבוע בשבוע בשנים האחרונות, מתייצבים עורכי דין ומתמחים ממשרד ארנון גם בשני בתי-ספר יסודיים בשכונות, ומלמדים את תלמידי כיתות ו' קורס בזכויות אדם ובמשפט.

3 קרבות אישיים

עיניכם הרואות: יגאל אמנם כבר לא יגיע עוד למשרד, אבל רוחו מעולם לא עזבה אותו. הוא מציץ מאחורי כל חוזה, מביט אלינו מבין שורות פסקי הדין, הוא נמצא בנו. כשתראו אחד מאיתנו, במהלך ישיבה סוערת או דיון משפטי, מרים לרגע את ראשו ומביט מעל, תדעו: הוא שואל את עצמו - מה יגאל היה עושה כעת? מה היה אומר?

יגאל ארנון נפטר. ה"יגאל ארנוניות" חיה, נושמת ובועטת. מעגלים-מעגלים נרקמה הפירמה הזו בדמותו. במעגל הראשון דור המייסדים - דרור ויגדור, רמי קוק, נירה קוריצקי, עמליה משי ופול בריס ז"ל. כולם היו תלמידיו של יגאל, ואם יורשה לי לומר, מעוצבים בהשראתו: מן המשובחים שבעורכי הדין שידע עולם המשפט בישראל, מודעים לערכם אך אינם מנופפים בו.

הם שליוו את יגאל ובנו יחד עימו את מה שהפך להיות הגוף שכל-כך מזוהה עימו והנושא את שמו. לא רבים זוכים לכך שרוחם ודרכם מונצחות בתלמידיהם. יגאל ארנון הוא אחד מהם.

כמו כמה משותפיי, זכיתי גם אני לאסוף באמתחתי אלפי "שעות יגאל". הכרתי אותו היטב, אך לעולם לא אצליח "לסכם" את אישיותו.

יגאל אינו ניתן לסיכום ולא לתיוג. הוא איננו משתבץ ברובריקות המוכרות. הוא היה כה מוכשר ורב-תחומי והצטיין בכל מה שנגע בו. היה בו מיזוג מקסים של ניגודים, שאיכשהו לא התנגשו. הוא היה אריסטוקרט עממי, שוויצר שאיננו מתנשא, רציונליסט לוגי חריף ורומנטיקן רגיש. הוא הדגים לנו שתוקפנות ודורסנות לעולם גורעות ואינן מוסיפות.

מרבית הנוכחים כאן יודעים שבחייו המרתקים והדרמטיים מאוד נשזרו 3 קרבות אישיים.

הראשון היה הקרב על העיר העתיקה בירושלים במלחמת השחרור, אז נפצע קשה מאוד - וניצח. מבחינתו היה זה הקרב על החיים.

השני היה כשהואשם בפרשת "הפגישה הלילית". הוא נלחם בעזרתו של עו"ד (לימים השופט) מישאל חשין שייצג אותו - וניצח. מבחינתו היה זה הקרב על האמת.

השלישי היה הקרב האחרון, כאשר תבע את מי שהיה חברו הטוב, אשר עוול כלפיו - וניצח. מבחינתו היה זה הקרב על הכבוד.

בקרב האחרון הזה - שבו ליוויתי אותו באופן אישי - השתקפו רבות מאיכויותיו.

רם כספי התייצב מיד. במלוא כישרונו וחברותו ובהזדהות הכל-כך אופיינית לו, העמיד עצמו לניהול התיק הזה בכל רגע ובכל זמן.

יעקב נאמן התייצב גם הוא. לאחר ששמע על הסכסוך בכלי התקשורת, התקשר אלינו ביוזמתו שלו, מתוך מחויבות לאמת, באקט שלא היה מובן מאליו. עדותו הדרמטית בבית המשפט הייתה מרכיב חשוב מאוד במערך הראיות שבנינו. כך עשה גם עו"ד זיו שרון.

אך שיאו של הקרב הזה היה ללא ספק עדותו של יגאל. יגאל היה כבר חולה, ומחלתו באותה עת כבר לא עשתה לו הנחות.

למרות זאת, ועל אף האיסור המפורש של רופאיו מלהעמיד אותו - בגילו ובמצבו - בסיטואציה הקשה והמלחיצה הזו של עדות וחקירה נגדית, הוא התעקש לעלות על דוכן העדים.

מאלפי שעותיי עימו, הייתה זו אחת החוויות מעוררות ההשראה שחוויתי במחיצתו, בעדות שהייתה לא פחות מהירואית. צעירים ובריאים ממנו לא היו עומדים בה באופן שבו יגאל עשה זאת. הוא אסף את מלוא פיסות כוחו - הפיזי והאינטלקטואלי - במאמץ אדיר ובלתי אפשרי כמעט כדי להגן על מילתו ועל כבודו. בית המשפט קיבל את גרסתו במלואה.

בעדות הזו באו לידי ביטוי שלל תכונותיו: יגאל המבריק והפיקח, יגאל היסודי שאינו מחמיץ שום פרט, יגאל המקורי והיצירתי, ויגאל הלוחם שאיננו מוותר. והיה שם גם יגאל נוסף: יגאל הנוגע ללב.