מוקש שאיש לא יודע לנטרל

בעקבות המשבר שאליו נקלעו קרנות הפנסיה ההסתדרותיות הוותיקות, ישבה הממשלה על המדוכה, ובשנת 2004 נמצא פתרון לגירעון האדיר בקרנות הפנסיה הללו - הן "הולאמו"; זכויות הפנסיה של העמיתים קוצצו, שיעורי ההפרשות הוגדלו, וגיל הפרישה נדחה.

המדינה העמידה "כרית ביטחון" לגמלאי "עמיתים", ההצטרפות לקרנות הגירעוניות נחסמה, וניתן להצטרף כיום רק אל הקרנות המאוזנות אקטוארית, באופן שאינו מאפשר עוד צמיחת גירעון.

עם זאת, בשנים האחרונות חלה הרעה במצב צבירת הנכסים בקרנות אל מול ההתחייבויות הפנסיוניות, כתוצאה מפרישה מוקדמת, מהעלייה בתוחלת החיים ומהתשואות הנמוכות בעולם של ריבית אפסית. הדבר מקטין אוטומטית את זכויות הגמלאים ופוגע ממילא ב"יחס התחלופה" המשקף את שיעור הצמצום בתשלומי הגמלה מול הכנסות הפורש לגמלאות כפי שהיו לפני הפרישה.

מנגנוני ה"איזון" שהוכנסו לקרנות הפנסיה החדשות, המחייבים את צמצום תשלומי הקצבה בעת היווצרות גירעון, ויחס תחלופה העלול להגיע גם לשיעור של 50%, עלולים ליצור מציאות של פגיעה אנושה בגובה הקצבה המשולמת לבעלי הפנסיה הצוברת, ביחס להכנסתם ששימשה בסיס להפרשות הפנסיוניות לפני הפרישה. יש חשש כי הם יביאו חלק גדול מאוכלוסיית הגיל השלישי לקושי אמיתי בקיום רמת החיים שהורגלו לה ערב פרישתם לגמלאות.

שיעור הפגיעה בחוסכי הפנסיה הצוברת בולט אל מול אוכלוסיית זכאי הפנסיה התקציבית, שמשולמת לאוכלוסיות מסוימות, מרביתן בשירות המדינה ובשירות הציבורי, הזכאים לתשלומי קצבה מהמעסיק, ללא קשר לצבירת הסכומים הנדרשים לתשלום הגמלה.

תחילתו של הסדר "מפנק" זה, בשנותיה הראשונות של המדינה, בהיעדר הצבר הון המאפשר את תשלומי הקצבה מהון מופקד, כאשר גיל הפרישה נשק לגיל תוחלת החיים, והחשיפה לתשלומי קצבה הייתה זעומה ובלתי משמעותית.

יש להניח כי בעת אימוצו של הסדר זה - תשלום פנסיה מתקציב המדינה בלי להפריש משכרו על העובד - איש לא שיער כי בחלוף 60 שנה תוחלת החיים תגדל ל-80 ויותר אצל גברים ול-84 ויותר אצל נשים.

עלייה זו בתוחלת החיים כופה מציאות של יותר מ-13 שנות פנסיה לגברים ויותר מ-20 שנות פנסיה לנשים. זאת, יחד עם הסדרי פרישה מוקדמת יצרו התחייבות אקטוארית של קרוב ל-700 מיליארד שקל, שהפכו להיות מוקש שאיש אינו יודע כיצד לנטרלו.

המדינה משלמת כיום לגמלאי הפנסיה התקציבית 19 מיליארד שקל בשנה, ועל אף שההצטרפות להסדרי הפנסיה התקציבית בשירות המדינה נחסמה כבר ב-2001, יחלפו עוד שנים רבות עד שדור הפנסיה התקציבית יחלוף, וההתחייבות תלך ותפחת בהדרגה.

עניין מטריד במיוחד קיים בהשוואת התייחסות המדינה אל הסדר הפנסיה התקציבית מול הפנסיה הצוברת. שני ההסדרים נופלים על כתפי המדינה האמונה על הבטחת רווחתם של הבוגרים והקשישים. אלא שבכך מתמצה כמעט המכנה המשותף לשתי אוכלוסיות הגמלאים.

כשקרסו הקרנות ההסתדרותיות בראשית שנות ה-2000, נזעקה המדינה וביצעה את הרפורמה שנועדה להצילן, תוך קיצוץ חד בזכויות עמיתיהן. מנגד, לא ננקטה אז כל פעולה ביחס להתחייבויות לזכאי הפנסיה התקציבית.

יש המייחסים זאת לכך שמי שעמלו בשנים 2003-2004 על הרפורמה בקרנות הפנסיה, וביכרו שלא "לגעת" בהסדרי הפנסיה התקציבית, היו בכירי משרדי הממשלה, שנהנו מזקיפות חריגות לזכויות לפנסיה תקציבית בשיעורים שנתיים של 4%-7% (במקום צבירת זכויות של 2% כמקובל).

במקביל להפליית הסדר הפנסיה הצוברת מול הפנסיה התקציבית, "סובלת" הפנסיה הצוברת ממאפיינים "רגרסיביים" בכל הקשור להטבות מס. תקרת הפרשות המעביד לפנסיה, בשיעור 7.5% מ-4 פעמים השכר הממוצע במשק, עומדת על כ-37 אלף שקל, ומעניקה פטור על הפרשות פנסיוניות לשכירי העשירונים העליונים. זאת, לעומת העשירונים התחתונים שכלל אינם מגיעים לסף המס, ולא זוכים ליהנות מהפטור האמור.

מינהל הכנסות המדינה אומד את היקף הטבות המס בגין הפקדות לפנסיה צוברת בכ-13 מיליארד שקל לשנה. ספק אם התוצאה שלפיה הטבות אלה מיטיבות בעיקר עם מי שזקוקים להן פחות היא ראויה, וספק אם נכון להגדיל את ההטבה ככל שרמת השכר עולה.

ברור שהמדינה לא נקטה מדיניות אחידה בדבר סכום הקצבה שהיא מבקשת לעודד או להבטיח לאוכלוסיית הגיל השלישי; חיוב המעסיקים לשלם הפרשות לפנסיה חובה הוגבל לגובה השכר הממוצע במשק, שהיום הוא 9,260 שקל; הקצבה המינימלית שרק מעליה מתאפשרת משיכת צבירה בקרן פנסיה, כהון, היא היום 4,481 שקל; הפטור ממס על קצבה משולמת מחושב על-פי תקרה של 8,460 שקל; היקף האג"ח המיועדות המונפקות לקרנות הפנסיה מחושב על בסיס מגבלת פעמיים השכר הממוצע במשק; והטבת המס על הפרשות המעביד מחושבת עד תקרת הכנסה של 37 אלף שקל.

זהו ערב רב של תקרות שאינו מאפשר להבין מהו סכום הקצבה שהמדינה מבקשת להבטיח לאזרחיה.

כאן עולות כמה שאלות - האם יש בידי מי ממקבלי ההחלטות במשרד האוצר יכולת לבסס את הטווח הבלתי מובן הזה בין קצבת מינימום של 4,481 שקל לבין הטבת מס על הפרשות מעביד לקצבה עד ל-37 אלף שקל!? האם יש בידי מי ממקבלי ההחלטות באוצר להסביר - מדוע בחרה המדינה לסבסד הפרשות לפנסיה בגין 4 פעמים השכר הממוצע במשק, הכנסה המצויה "עמוק" בתוך העשירון העליון - בעוד העשירונים התחתונים לא נהנים כלל מההטבה?

האם יש בידי מי ממקבלי ההחלטות באוצר להסביר - מדוע נפערו פערים כה מהותיים בין הסדרי הפנסיה התקציבית לאלה של הפנסיה הצוברת, כאשר דווקא אלה המפרישים לפנסיה משכרם סובלים משחיקה מתמשכת בשיעור התחלופה? זאת, עקב מנגנוני האיזון האקטוארי, רכיבי שכר שאינם נכנסים לבסיס ההפרשות, תשואה אפסית, עלייה בתוחלת החיים והקדמת גיל הפרישה?

■ הכותב הוא סגן נשיא לשכת רואי החשבון בישראל.