בין רקוויאם לגעגוע

"המופע של רד ודביר", יום ד' 22:30, ערוץ 2 רשת

אז גם אחרי צפייה בכמה הופעות של "רד בנד", הלהקה של רד, הבובה פליטת הסיקסטיז, לא הצלחתי להכריע האם דמותו מסמלת את תחיית הרוק או את מותו הסופי: אני מסתובב בין הקהל, קרוב יותר לגיל הוריהם מאשר לגילם של רוב הצופים שזועקים בגרון ניחר מ"דורס" ועד קלפטון, ותוהה מדוע לא היה למוזיקה ההיא המשך: אם היא עדיין רלוונטית עבור כל-כך הרבה אנשים צעירים שמרביתם נולדו אחרי שההרכבים המקוריים שחיברו אותה כבר התפרקו - מדוע היא נעלמה לטובת ז'אנרים חדשים יותר?

אצל רד ודביר באולפן המוזיקה היא כמובן לא העיקר, אלא הטוק-שואו. תוכניות האירוח בישראל חלפו עברו להן מהמסך, בעיקר בגלל מיעוט המרואיינים המעניינים: כמה עמוק כבר אפשר לחפור עם מנעד שנמתח, לדוגמה, בין מירי רגב, מירי מסיקה ומירי בוהדנה או בין אביב משה לאביב גפן?

לכן הוסיפו כאן טוויסט קטן בעלילה: העובדה שרד אינו בשר ודם מאפשרת לו, כאילו היה פיטר גריפין ("איש משפחה"), לחרוג מגבולות השיח הטלוויזיוני בעידן הפוליטקלי קורקט.

גם דביר בנדק לצידו, שמטבע הדברים אמור להיות השמרן מבין השניים, מרשה לעצמו להרחיב את גבולות הגזרה כשהוא מדבר עם בובה.

ועדיין, למרבה הצער, אפילו בפורמט הגמיש הזה הם מרשים לעצמם פחות ממה שהרשו אייל קיציס וטל פרידמן לפני כ-15 שנה עם "חלומות בהקיציס" הזכורה לטוב.

רוצה לומר: צאו וראו עד כמה השיעבוד לשיח התקין פוליטית מכלה את היצירתיות בעידן שבו כל סטייה מכללי ה"כן-לא-שחור-לבן" שאנו משחקים עם עצמנו, תביא גל של חרפות ברשתות החברתיות.

ועדיין, למרות מגבלותיה שמבטאות בעצם את מגבלות השיח, ולמרות שהייתי מעדיף אותה יותר פרועה ונשכנית, מדובר בתוכנית מצחיקה ונעימה, שממש כמו בפן המוזיקלי שלה, קשה לדעת אם היא מבטאת את סוף עידן ההומור כפי שהכרנו אותו - או את הכיסופים אליו (וכמו ברוקנ'רול, ככל הנראה את שניהם).

* ציון: 8