בוקר טוב, עולם!

אני לא אוהב את המושג הזה, "ערכי המותג". הוא מזכיר לי מעלית מצוחצחת בבניין משרדים ברמת החייל. עולה ממנו ניחוח בשמים מפורסמים. לא שיש משהו רע במעליות מצוחצחות או בבשמים מפורסמים, פשוט אין להם קשר לרוקנרול.

כל הרעיון הזה של "ערכי המותג" הוא להפנות את המבט החוצה. איך אתה רוצה להיתפס. מי אתה רוצה שיקנה אותך. לאיזה קהל אתה פונה. מה נכון לעשות עכשיו כדי לשמור על הקהל הקיים וכדי למשוך אליך קהל חדש. איך נכון לפעול כדי להגדיל את הרווחים. איך "למקסם".

אלה שאלות טובות וחשובות לסופר-פארם, לבית קפה, לחברת ביטוח, לבנק. אלה לא השאלות שמעסיקות אותך כשאתה מתיישב לכתוב שיר, כשאתה מעבד אותו בחדר חזרות או כשאתה מקליט אותו באולפן. כשהמבט מופנה פנימה, החוץ חדל להתקיים. זה אולי הדבר היפה ביותר באמנות. זה לא קורה תמיד, זה לא קורה בכל תנאי, לפעמים זה מסתבך ומתפקשש, אבל כשזה קורה, אז שככה יהיה לי טוב - זה קסם ששווה לחיות בשבילו.

אתה מגלה את הקול שלך. אתה מוצא את הסאונד שלך, את המילים שלך, את הקצב הפנימי שלך. אתה מוצא את החיבור לעצמך ולאנשים שאתה מנגן ושר איתם. הללויה!

אבל אז מגיע הרגע שהעבודה האמנותית הושלמה. השירים נכתבו והוקלטו, והם יפים. אתה אוהב אותם וגאה בהם. עכשיו צריך להוציא אותם החוצה, להגיע לקהל. כבר אי אפשר יותר להפנות את המבט פנימה, עכשיו זה הזמן של החוץ. ואז גם אתה נאלץ להתמודד עם כל השאלות המותגיות האלה: מי אתה? למי אתה פונה? איך אתה נתפס? איך אתה רוצה להיתפס?

במקרה שלנו, ב"אבטיפוס", אלה לא שאלות שקל לענות עליהן. עברו הרבה שנים מאז שיצאנו החוצה אל העולם. אנחנו השתנינו. העולם השתנה. מי שזוכרים אותנו ואוהבים אותנו - זוכרים ואוהבים את מי שהיינו ולא פחות מזה מתגעגעים למי שהם היו. צעירים בעשרים שנה, בעולם שונה לחלוטין. ואנחנו זוכרים מה נשאר - "להקה מתוקה שרה על מועקה, זה מה שנשאר". והבקשה ההיא, שתשאיר מקום לחבק אותה בחלום.

נוסטלגיה. זה מה שנשאר. כתב מי שכתב על הלהקה המתוקה והמועקה: "הייתי פעם חלק מהנוף, עכשיו אני אורח". רק שאנחנו לא רוצים להיות אורחים ולא יצאנו להרפתקה החדשה הזו, של אבטיפוס 2015, בשביל הנוסטלגיה שלנו או של הקהל. יצאנו לדרך מהסיבות הטובות ההן: למצוא את הקול, את הסאונד, את הקצב הפנימי, את החיבור. את הקסם הזה ששווה לחיות בשבילו. ועכשיו לך תשכנע את העולם שיתעניין במסעות הפנימיים שלך. לא פשוט.

היה רגע בדרך שבו התלבטנו אם להישאר עם השם "אבטיפוס". היו כמה אנשים בעלי מניות יסוד בעולם המוזיקה הישראלי, שייעצו לנו לאמץ שם חדש. אתם רוצים להציע לעולם משהו חדש? עזבו את "אבטיפוס". בואו עם שם חדש. אם תצאו כ"אבטיפוס", יצפו מכם להיות "אבטיפוס" ולא יקבלו מכם שום דבר אחר. זה, פחות או יותר, מה שהם אמרו.

היו כמה לילות שההתלבטות הזו הדירה שינה מעיניי. בעיקר כי בשלב הזה כבר ידעתי, בוודאות העמוקה ביותר שבה מרגישים דברים כאלה, אחרי חודשים רבים של התלבטויות וניסיונות וגישושים וגילויים, שלא רק מצאנו את הקול ואת החיבור, אלא גם השלמנו את התקליט הטוב ביותר שלנו. תקליט שהגענו אליו עם כל מה שצברנו בדרך, מאז שפירקנו את הלהקה ב-1997. ההצגות והסרטים הרבים שאייל (שכטר) שיחק בהם. הסטארט-אפים של טל (יניב). הספרים והתסריטים שלי. המוזיקה ששמענו מאז. החיים שחיינו. והחיבור של שלושתנו לשני המוזיקאים הנפלאים שצירפנו אלינו - בועז וולף וטל לוי - שבידיהם גם הפקדנו את הפקת האלבום החדש כדי שיעזרו לנו להגיע למקומות שלא הצלחנו להגיע אליהם לבד.

חתיכת מסע, תאמינו לי. ושומעים אותו בכל אחד מהשירים החדשים שלנו. אז החלטנו להישאר עם השם "אבטיפוס", בין היתר, כי בעולם החדש קשה מאוד לתפוס את תשומת לב הקהל. דעתו מוסחת. הוא מופגז במידע מכל עבר. הטלפון בכיסו רוטט מרוב הצעות קוסמות - הסרטון שחייבים לראות! הקליפ הכי יפה! השערורייה! הרכילות! הכוכב הבא באקס פקטור!

לפחות "אבטיפוס" זה שם שאנשים כבר מכירים. אבל מה עושים עם הלוגו? הנה שאלה לאנשי השיווק שקוראים את "פירמה". נניח שנשארתם עם השם, מה תעשו עם הלוגו? בזמנו השקענו בעיצובו המון מחשבה. לא משום שהיינו מודעים במיוחד לחשיבות המסחרית של לוגו מזוהה, אלא משום שהיינו רומנטיקנים של רוקנרול. כשהיינו נערים, ישבנו בשיעורים המשעממים בספסלים האחוריים וציירנו שוב ושוב את הלוגואים היפים של לד זפלין וג'נסיס ויס והסטונס, וחלמנו שיום אחד גם לנו תהיה להקת רוק עם שירים שאנשים יאהבו, וגם לה יהיה לוגו כזה - מגניב, מפואר, רוקנרולי. חבר שלנו מהתיכון, אייל נבו, הגיע עם ההברקה. תעיפו בו מבט, תראו לבד. השם העברי שכתוב באותיות לועזיות, עם הטריק הזה של הניקוד. יש שם קטע. ועכשיו מה? להניח את מה שהיה אז מאחורינו ולפתוח דף חדש, עם לוגו חדש?

בחיי שגם עכשיו אין לי מושג מה נכון לעשות במקרה כזה. נדמה לי שבסוף נצמדנו ללוגו מהסיבות "הלא-נכונות". כלומר הכי נכונות. כי הרגשנו שכך נכון לעשות. לא לכל דבר חייבים למצוא נימוקים הגיוניים. בטח לא כשאתה בלהקת רוק.

וזו רק המעטפת, כן? השם, הלוגו. הכי חשובים השירים. זו המהות של כל מה שאנחנו עושים. למענם התכנסנו כאן. אז איזה שיר מוציאים ראשון לעולם, אחרי כמעט עשרים שנות שתיקה? את זה שהכי מזכיר את מי שהיינו פעם, ואולי יפרוט על מיתרי הנוסטלגיה? את זה שהכי רחוק ממי שהיינו פעם, שאולי יראה איזו דרך מעניינת עברנו? אולי שיר שיש בו גם וגם?

בחרנו ב"שלום אדוני המלך". גם וגם, אני חושב. אבל באמת שאני לא מרגיש כשיר להעיד על כך. יש גבול ליכולת לנחש איך אתה נראה ונשמע לאחרים. וגם לא צריך להתעסק בזה יותר מדי. זה מסיח את הדעת ומרחיק אותך מעצמך.

אנחנו שוב בחוץ. ברדיו. על הבמות. ברשתות החברתיות. מנגנים ושרים את השירים שלנו. גם אלה מפעם - שלא רק לקהל נעים לחזור אליהם, אלא גם לנו, הרי לא ניגנו אותם שנים - וגם החדשים, שזקוקים לכל העזרה שנוכל להציע להם כדי שייכנסו ללב של הקהל.

אז מה אנחנו מציעים לעולם? מהם "ערכי המותג" שלנו? אני מקווה שאנחנו מצליחים להכניס פנימה את חברותנו, עם כלי הנגינה ובלעדיהם, את הקשר המוזיקלי המיוחד בינינו, שהתחיל לפני שנים במקלט מלא בגרוטאות אופניים ברחוב ויצמן בקריית מוצקין ויצא למסע ארוך דרך הפאבליק בקריות ורוקסן בתל אביב אל הבמות הגדולות של פסטיבלי ערד וליל האהבה בצמח, ואז נדם לשנים רבות, כשכל אחד מאיתנו יצא להרפתקת חייו. אני מקווה שיש לנו הדבר החמקמק הזה שרק "להקה" יכולה לעורר, להקה שהיא הרבה יותר מחבורת נגנים שהתקבצו יחד להקליט או להופיע.

הקסם הזה, נו.

גם אם זה חלום קצר

ציוני הדרך של אבטיפוס

אבטיפוס הוקמה בחיפה בשנת 1985, על ידי חמישה צעירים בתחילת שנות העשרים שלהם: אייל שכטר (זמר), אמיר בן דוד (גיטרה), אסף מרוז (תופים), גיא דובדבני (קלידים) ואריק שחר (בס).

ב-1986 הקליטו חברי הלהקה שיר ראשון באופן מקצועי, "אין לאן לברוח" (הפצה: CBS), שבו השתתף גם הקלידן טל יניב. השיר לא הביא את הפריצה המיוחלת, ובשנים הבאות פרשו דובדבני ושחר מהלהקה, וטל יניב הפך לחבר קבוע בה.

הרכב הלהקה התגבש סופית ב-1990: לשכטר, בן דוד ויניב הצטרפו שרון הולצמן (שירה ובס) ואיציק הלל (תופים). כיאה ללהקת רוק היא הופיעה הרבה ב"רוקסן" ובמועדונים תל אביביים נוספים, ולקחה חלק בתחרויות ללהקות צעירות.

הלהקה שלחה סקיצות רבות של שירים לחברות התקליטים, אולם לא הצליחה לפרוץ. ב-1993, פגישה אקראית של המתופף טל יניב עם יהודה עדר הובילה לכך שעדר ראה ושמע את הלהקה, והפך למנהל האמנותי של אבטיפוס. מכאן התגלגלה הלהקה עד לחתימה בחברת התקליטים הליקון, והתחילה לעבוד על אלבום ראשון.

"מה החזאי מבין", בהפקת עדר, יצא בתחילת 1995. היו בו הלהיטים בוקר טוב עולם", "תשאירי לי מקום לחבק אותך" ו"מועקה", ובתוך שלושה חודשים הוא הפך לאלבום זהב. באותה שנה הוכתרה אבטיפוס כ"להקת השנה" בקול ישראל ובגל"צ. המתופף הלל פרש, ואסף זמיר החליף אותו.

ב-1997 יצא "איך עושים מים", האלבום השני של הלהקה. האלבום נכשל בחנויות, וחברי הלהקה החליטו על פירוק. מאז, שכטר הופיע בסרטי קולנוע, סדרות טלוויזיה והצגות תיאטרון, והוציא שני אלבומים. הולצמן הוציא שישה אלבומי סולו, יניב חיבר מוזיקה לסרטים ולפרסומות, הפיק אלבום לשכטר ובמקביל עבד בתחום התוכנה. בן דוד כתב תסריטים לסרטים "זהר" ו"צומת וולקן", ובמקביל עבד בעיתונות וכתב שני ספרים.

בינואר 2006 התאחדה הלהקה שוב, להופעת מחווה לזכרו של חבר הלהקה אלכס צ'רקיס שמת מסרטן.

בינואר 2005 התאחדה הלהקה באופן חד-פעמי עם צאת אלבומו השני של הולצמן, "סיכוי קלוש".

בעקבות צאת ספרו של בן דוד "פלאפל אוסלו" ב-2011, הקליטה הלהקה שיר בשם זה כשיר נושא לספר. חברי הלהקה שכטר, בן דוד ויניב החליטו להתאחד, וצירפו אליהם את בועז וולף (תופים) וטל לוי (בס).

אבטיפוס מסיימת לעבוד על תקליט חדש ויוצאת לסיבוב הופעות.