הארטיסטית

לא נעים להודות, אבל הפעם האחרונה שבה אמנות ישראלית זכתה לחשיפה גלובלית משמעותית הייתה בתחילת שנות ה-80. האספנית ובעלת הגלריות הניו יורקית ברטה אורדנג לקחה עבודות של אמנים כמו משה קופפרמן, בני אפרת ופנחס כהן גן, והובילה אותן לכ-80 תערוכות ישראליות במוזיאונים בארה"ב. מאז לא חזרה על עצמה ההצלחה בכזה היקף, עד שהגיעה אמנות הווידיאו. "יש לזה כמה סיבות", אומרת רבקה סקר, מהדמויות הבולטות והחזקות בעולם האמנות הישראלי. "הווידיאו ארט נולד כאן בו זמנית עם שאר המקומות בעולם, אז אין את נקודת החסר של 'הרמברנדט שלנו', כמו שיש בציור. זה קשור גם לכך שיותר קל לנייד את העבודות עצמן".

אבל עבודות וידיאו קשה למכור.

"נכון, זה יותר קשה. יש מעט אספנים פרטיים שקונים, אבל מוזיאונים קונים".

לפני כשנתיים, היא מספרת, ביקר בארץ כריסטופר בדפורד, מנהל מוזיאון הרוז באוניברסיטת ברנדייס בבוסטון. "הוא חשב שבכל בית ספר לאמנות עכשווית צריך ללמוד את אמנות הווידיאו הישראלית ושהיא שווה מחקר בינלאומי, והציע שנפנה יחד לקרן וורהול. באמת קיבלנו מענק מהקרן, ואנחנו הולכים לעשות מחקר על אמנות הווידיאו הישראלית עם ארבעה אוצרים. יש לנו כבר עשרה מוסדות בעולם, מריו דה ז'נירו ועד טורונטו, שרוצים להציג את זה".

האמנות הישראלית באמת מעוררת עניין עולמי?

"היום יש יותר עניין, בזכות הרבה אמני וידיאו ישראלים שנמצאים בליגה הראשונה בעולם. הסיפור המיוחד של ישראל ושל יהודים, בעצם, יוצר עניין ועבודות שהן מאוד מיוחדות. אם תיקחי היום 100 אמני וידיאו חשובים בעולם, תמצאי ביניהם לא מעט ישראלים".

סקר, 65, ייסדה את הסניף הישראלי של בית המכירות הפומביות סותביס, וכבר למעלה מעשור היא מכהנת שם כיו"ר. לפני שמונה שנים הקימה את ארטיס, עמותה אמריקאית לקידום אמנות ישראלית בעולם, ומאז אמנים נושאים אליה עיניים, בתקווה שתציל אותם מהגטו הישראלי.

אמנות הפכה לבועה של עשירים שאולי משתעשעים בה ואולי מלבינים הון, אבל אנחנו שומעים מדי פעם על סכומי כסף אסטרונומיים שאנשים משקיעים באמנות.

"זה לא קשור לאמנות ישראלית. בשנות ה-90 טריפטיך גדול של מרדכי ארדון נמכר במחיר שיא, מיליון דולר, למוזיאון בירושלים. הוא ואביגדור אריכא היו אז היחידים עם גלריות בינלאומיות. אנחנו עוד לא שם, חוץ ממיכל רובנר, אולי.

"לגבי מה שקורה במקומות אחרים, בעשור האחרון הרבה מאוד אנשים עשו הרבה כסף בסין, בהודו וברוסיה. מבחינה בנקאית, הריבית על הכסף נמוכה בכל העולם. אז אנשים אומרים, 'אוקיי, יש לי כבר את הבית שלי, ויש לי כבר אווירון, ואם אני לא צריך אווירון אז יש לי סירה או למבורגיני, ויש לי עוד הרבה כסף' - אז הם קונים אמנות, איזה ג'ף קונס. אם את הולכת לחמישה בתים בניו יורק, את יודעת כבר מה תראי בבית השישי. לכל אחד יש אחד כזה ואחד כזה ואחד כזה".

אמנות זה ממכר

למה אנשים עשירים לא תורמים יותר מכספם, זמנם או כוחם לתרבות ואמנות?

"אולי בתחום הזה אנשים מרגישים יותר נבוכים, שהם צריכים יותר ידע כדי להרגיש מספיק נוח להיות מעורבים. זה לא שצריך סכומים ענקיים, לא מדובר בדברים בלתי אפשריים. אומרים שכשאתה רוצה שמשהו ייעשה, לך אל מישהו עסוק, כי מי שכבר עושה יכול לעשות עוד משהו. אותו דבר באמנות - לא במקרה את רואה הרבה אנשים מופיעים באותן רשימות של תומכים. כי כשהם תומכים במשהו אחד והם רואים את התוצאות הם ממשיכים, וקשה להפסיק. אני מקווה שיהיו הרבה יותר, כי אני בטוחה שנצטרך אותם. אם לא נוכל לשמור על חופש הביטוי על כל רמותיו, זה יהיה קשה".

מה דעתך על אספנים כמו יגאל אהובי, שמציג את האוסף שלו בגלריה האוניברסיטאית?

"במשך 20 שנה הוא קנה דברים יותר יקרים ממה שאנחנו רואים אצל אספנים ישראלים. הוא חי בלונדון, עשה את הכסף שלו שם, ראה מה שקורה שם, הסתובב, אסף. יש באוסף שלו דברים חשובים, הרבה עבודות של אמנים שהם היום חלק מהשיח הבינלאומי של אמנות עכשווית. לא יודעת אם כל עבודה היא A או A פלוס, לפעמים זה B, אבל בסך הכול יש מחשבה מאוד אוצרותית בתוך הבנייה של האוסף".

אנשים שהרוויחו המון כסף ומחליטים להשקיע באמנות לא בהכרח מבינים באמנות.

"זה תלוי. אהובי, למשל, השתמש באוצרים שעשו לו את התחקיר. הוא יכול להסתכל על זה כמו שהוא מסתכל על בניין שהוא קונה. את חושבת שהוא בודק כל בניין? הוא משתמש במהנדס שאומר לו 'עם זה אפשר לעשות ככה וככה, אתה רוצה לקנות?'. עדיין, שיקול הדעת שלו נכנס לעניין, והטעם שלו מצטרף, כי האוצר לא קונה בעצמו.

"זה נכון לגבי הרבה אספנים. זה התחיל מזה שכל כך הרבה אנשים אספו, ונכנס הטרנד של מוזיאונים פרטיים, ואז משתמשים באוצרים. לא קונים אלפי עבודות בלי שיהיה שם מישהו שמצדיק זאת מבחינה מקצועית, אבל תמיד בסוף ייכנס הטעם האישי לבחירה. זה לא שמישהו הולך בעצמו ואומר 'אה, זה דווקא נראה לי, בוא נהפוך אותו לרמברנדט הבא'. זה לא עובד ככה".

אולי זה בדיוק העניין. האנשים האלה רוצים מראש לקנות רמברנדט, ולא לגדל את הרמברנדט הבא.

"נכון, וזה שינוי מאוד משמעותי שקרה בשוק האספנות בשנים האחרונות. לפני 20 ו-30 שנה אנשים אמרו שמעניין אותם גם להבין משהו, והיו באים לסטודיו וקונים משהו באלף דולר. אחד הדברים הנהדרים באמנות, זה שלחיות איתה זה דבר ממכר. יש משהו בזה שמשפר את סביבת החיים שלך, וגם גורם לך להרגיש שאתה מושפע או מבין משהו דרך עיניים של מישהו אחר. לאספנים קורה דבר נוסף - אספנות והתעניינות באמנות זה לא כמו קניית מניות, זה הופך לדרך חיים, זה משנה תפיסת עולם".

אבל זו גם תשוקה קפיטליסטית.

"יש גם את התשוקה הקפיטליסטית. מרגע שעבודת אמנות שווה מיליון דולר, והאמן הזה משנה מסוימת שווה 5 מיליון דולר ואחר כך 40 מיליון דולר, אז זה הופך למשהו שהוא נכס. אתה יכול לקנות תמונה וגורד שחקים בניו יורק באותו מחיר. פעם היו קונים לאה ניקל, ואומרים 'בשנה הבאה אקנה זריצקי, ובשנה השלישית שטרייכמן'. זה היה משהו הדרגתי שנבנה.

"היום זה כבר לא ככה. יש כאלה שבאים ואומרים, 'יש לי המון כסף, אני רוצה שיהיו לי בבית חמש תמונות שכולן יהיו הכי טובות, ואני לא קונה משהו בפחות ממיליון דולר'. אז הם באים לסותביס, לכריסטיס או לגלריה, ואומרים 'אוקיי, אני לא מבין באמנות, אבל את האמן הזה אני אוהב, ואני רוצה משהו שלו שעולה מיליון דולר'. בלו צ'יפ זאת מילת המפתח, לא?".

אם לא אני, אז מי

סקר נשואה לעוזי צוקר, לשעבר מבעלי החברה כלכלית ירושלים, ויש להם שתי בנות. צוקר, אספן אמנות, הוא מהתורמים המשמעותיים למוזיאונים בארץ.

המוזיאונים מוחזקים על ידי אנשים פרטיים. זה לא תפקיד של המדינה?

"במדינות כמו גרמניה, אנגליה או צרפת, יש מוסדות כמו המועצה הבריטית או מכון גתה - ראי מה הוא עשה לקריירה של אמנים גרמנים, כמו אנסלם קיפר. לנו אין את זה. אין ספק שזה אמור היה להיות התפקיד של משרד התרבות".

עלה בדעתך להקים מוזיאון רבקה סקר?

"לא. אשמח לתרום יום אחד את האוסף לאחד המוזיאונים, אבל אני לא צריכה מוזיאון שלי, לא נראה לי. גם לא נראה לי שמה שיש לי מספיק חשוב, ובכלל יותר חשוב לעזור למוזיאונים הקיימים. במשך השנים רכשנו עבודות למוזיאון תל אביב. זה היה עוד בשנים שמוטי עומר היה בחיים. הייתה לנו ועדה שישבו בה מיכל נאמן, אלן גינתון, לאה דובב, מוטי עומר ואני. המוזיאון היה אוסף דברים שהוא רוצה לרכוש, מביא לוועדה, והיינו מחליטים אם זה מספיק טוב או מספיק מעניין".

אז יש לך השפעה מאוד גדולה על מה שמציגים במוזיאונים.

"זה היה לאורך עשר שנים שרכשנו עבודות, עוזי ואני. היו שלוש תערוכות של הרכישות האלה, והיום הן מפוזרות באוסף של המוזיאון. היום אנחנו תומכים במה שנראה לנו. במוזיאון ישראל יש ועדת רכישות, שהיו"ר שלה הוא עו"ד גיל ברנדס. יש שם 40-50 איש, שכל אחד מהם נותן 15 אלף שקל בשנה, והסכום הזה משמש לרכישות שהקבוצה מחליטה עליהן בהצבעה".

ככה מתנהל מוזיאון? לא אמור להיות תקציב רכישות? זה כמו בעיירה.

"אמור להיות תקציב רכישות, אבל כמו שאת יודעת, המוזיאונים היום מאוד זקוקים לתמיכה של אנשים פרטיים, ובעצם מה שמאפשר להם לרכוש עבודות זה תמיכה מיוחדת. זה נכון גם במוזיאונים בעולם, אולי חוץ מבצרפת".

אז את יכולה לרכוש לאוסף המוזיאון עבודות של אמנים שיש לך באוסף, כדי להעלות את הערך שלהם.

"אתה לא מחליט מה המוזיאון רוצה לרכוש. האוצרים מביאים את הבקשות שלהם. התהליך הוא די דמוקרטי, הוא פתוח, כל אחד בוחר וסופרים את הקולות. אני מעורבת במוזיאונים כי אני מרגישה שאני יכולה לעזור, ואם לא מי שיכול, אז מי? לצערי אני חושבת שכל מוסדות התרבות והאמנות בארץ יצטרכו הרבה יותר אנשים פרטיים כדי שיצליחו להמשיך להתקיים, ולעשות את עבודתם".

שתי פתיחות ביום

היא נולדה בבית החולים דג'אני ביפו, וגדלה בתל אביב. לאביה היה מפעל לבנייה, ולאמה חנות ממתקים בדיזנגוף. היא למדה תולדות האמנות, כלכלה וגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, ולתואר שני למדה בינוי ערים בטכניון. "מהר מאוד הבנתי שלא אעבוד בזה, ושהאפשרויות היחידות לעבוד בתכנון ערים זה להיות במשרד של הסוכנות, לתכנן כפרים או ערים במדבר".

בחיפה הקימה את גלריה פריט, "שהחליפה את אופייה לפי התערוכות - שטיחים, רהיטים וגם אמנות עכשווית. כדי ללמוד על כל אחד מהנושאים הגעתי לסותביס בלונדון. חיפשתי חפצים שיש בהם אטרקציה מעניינת. אז אפשר היה לקנות דברים בזול יחסית, נגיד באלף דולר יכולת לקנות מפה מהמאה ה-15. דרך זה הכרתי את האנשים בסותביס". אותם אנשים הציעו לה להקים את סניף סותביס בישראל, והוא נפתח ב-1984. כעבור כ-20 שנה החליטה סותביס לשנות מדיניות, ולסגור את מרכזי המכירה הפריפריאליים. זה היה הטריגר שהוביל את סקר להקים את ארטיס.

ארטיס פועל לפי מודל של ארגון שלא למטרות רווח, שמפעיל אמנות במרחב הציבורי ומבסס את פעילותו על שיתופי פעולה. "אנחנו לא עוזרים ליצור את השוק, אבל אנחנו כן יכולים לעזור לגלריה או לאמן. למשל, נבט יצחק פתחה עכשיו תערוכה בגלריה יוסי מילוא בניו יורק, אז נעשה סלון עם האספנים של הגלריה, ושיחה שבה נבט תספר על העבודה שלה. היא דוגמה פנטסטית לעזרה שלנו לאמנים. עד לפני שנה הגלריה שבה היא מציגה - גלריה חשובה לצילום - לא הציגה אף אמן ישראלי, ועכשיו לקחו שניים - את אסף שחם ואותה. נבט נסעה גם לקליבלנד לפגוש אוצרת שהכרנו לה, והמוזיאון שם הזמין ממנה פרויקט מיוחד. אוצרת אחרת מבוסטון, שהייתה בקבוצה שלנו, הזמינה אותה לרזידנסי בבוסטון".

הפעילות של ארטיס בתמיכה בתערוכות של אמנים ישראלים בחו"ל מעוררת מצד אחד תקוות ומצד שני מייצרת מרמור, משום שהבחירה במי לתמוך קובעת גורלות. "אני לא בטוחה שאנחנו האחראים היחידים לגורלם של האמנים. אם פעם אי אפשר היה למצוא אמן ישראלי בגלריה אמריקאית, בחודש האחרון הייתי בניו יורק, והיו כל יום שתי פתיחות של אמנים ישראלים".

כשאני מנסה לברר עם סקר מה מניע אותה, היא משיבה "האינטרס שלי הוא מתוך המקום של האמנים - אני עובדת במכירות של אמנות ישראלית 20 שנה, וראיתי שיש חוסר צדק וחוסר איזון. העניין, האיכות והמסר הרבה יותר רחבים מהחשיפה שלה הם זוכים. הרגשתי שבמערך הקשרים והחשיפה שיצרתי במהלך השנים אפשר יהיה להשפיע".

קיבלתם עכשיו תרומה של מיליון דולר. מה בתוכנית?

"התרומה באה ממישהו שיש לו משאבים ואמר 'את עושה בחוץ כל כך הרבה, ואני רואה כמה זה משפיע ומשנה יחס של אנשים. האם את חושבת שאת יכולה לעשות עוד משהו בארץ?'. עשינו תוכנית אסטרטגית חדשה, כאילו שמתחילים מאפס. שינינו את כל דרך החשיבה שלנו. אז אני לא יכולה להגיד שאנחנו עושים משהו שהוא שווה לכל נפש, ושנעזור לכל אחד. זה צריך להיות מישהו שכבר באמת הקדיש את עצמו לאמנות. לא מישהו שעכשיו יצא מבית הספר. אנחנו רוצים לקחת את האמנים הטובים שיש, ולנסות להעלות אותם.

"עד עכשיו נתנו מענקים רק למוסדות שלא למטרות רווח, למשל לביאנלה בונציה או באיסנטנבול או ביפן, או למקום שהציג אמן ישראלי כחלק מאירוע בינלאומי או תערוכת יחיד, כמו של גרשוני בברלין. השארנו את זה, אבל הוספנו שתי קרנות חדשות. אחת לתמיכה ב-8-10 אמנים ישראלים בשנה, כאשר אנחנו מעניקים להם עד 10,000 דולר לפיתוח פרויקטים. השנייה מיועדת לאנשים מחו"ל - אמנים או אוצרים - שרוצים לבוא לעשות עבודה או מחקר בארץ".

כמה פניות קיבלתם?

"היו 259 פניות מ-28 מדינות משש יבשות, כולל מקומות כמו זנזיבר, שאת לא מאמינה בכלל שיש להם עניין באמנות ישראלית. הפניות הבינלאומיות הן בעיקר ממוסדות שמציגים תערוכות עם אמנים מישראל, ומאנשי אמנות המעוניינים להגיע למחקר לישראל. קיבלנו גם 119 פניות ישירות מאמנים, שביקשו סיוע בפיתוח פרויקטים".

מה הקריטריונים לבחירה?

"אני יודעת שאם מישהו אומר לי, 'אני רוצה לצייר חמישה ציורים בנושא החומה', זה לא יוביל אותי לשום מקום. תעשה מה שאתה רוצה, אני לא יכולה לעזור לך בזה. אבל כן נשקול לעזור אם מישהו רוצה לעשות אינסטליישן שכולל עבודת וידיאו או מחקר על אישיות כלשהי, ממושב או קיבוץ, דברים שיש להם אימפקט יותר גדול, ושאני חושבת שהנושא יכול להיות מעניין".

התרומה, אומרת סקר, תספיק לשלוש שנים. "אם זה יצליח, אולי נגייס עוד כסף. זה ארגון די קטן וגמיש, אנחנו עובדים בשיטה האמריקאית. אתה לא יכול להיות ארגון אמריקאי שלא למטרות רווח, מבלי לאמץ את כל השקיפויות. אנחנו מנסים להביא את זה למקסימום של שקיפות, הכול מאוד מובנה, בניגוד למה שקורה פה בארץ עם החאפ-לאפ".

את שבעת רצון ממה שאת רואה במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל בירושלים?

"שניהם עברו בשנים האחרונות שדרוג מדהים. אין ספק שמוזיאון ישראל הוא באמת מהמוזיאונים היפים בעולם. אני לא לגמרי נכבשת בכל תערוכה, אבל המוזיאון כמוסד וכמקום הוא יפהפה. בתל אביב, סוזן לנדאו הצליחה לשנות את הכיוון ולהפוך אותו למוזיאון לאמנות עכשווית שפועל, מחובר ומקושר לסצנת האמנות העכשווית ברמה הכי גבוהה, ומגיעה לה כל התמיכה האפשרית כדי להמשיך את הדרך הזאת. אם את משווה את התפקידים, אז מוזיאון ישראל הוא כמו המטרופוליטן ומוזיאון תל אביב כמו המומה".