צהרי יום ראשון השבוע, בית-שאן. השעה הכי חמה במקום הכי חם במדינה ביום הכי חם בשנה. שיאי צריכת החשמל נשברים עם כל דקה שעוברת. השמש רובצת על בקעת בית-שאן ומד החום מראה 47 מעלות כשאני פותח את דלת המכונית ויוצא אל תוך כבשן לוהט. רוח שירוקו יבשה שמגיעה מהאזורים הטרופיים של אפריקה נושבת בחוזקה ומחממת את האוויר עוד יותר. העולם נדמה כטאבון ענקי ואני מביט למעלה אל השמיים. אולי תרד משם יד ענקית, תפזר על כולנו גרגרי שומשום ותפתור אחת ולתמיד את חידת הקיום האנושי. עוד דקה ואני מוכן.
הרחוב ריק למדי ואנחנו פוסעים בו כמו במערבון גרוע. הלוואי ונקישות מגפינו על המדרכה היו נשמעות למרחוק, אבל א) אין מי שישמע. ב) אין לנו מגפיים. ג) העקבים נמסו לתוך המדרכה כארבע שניות אחרי שהתחלנו ללכת. מאחורינו שיפודי הכיכר, לפנינו באגט הכיכר, מימין שווארמה הכיכר ומשמאל מאפיית הכיכר.
הדבר היחיד שחסר כדי להשלים את התמונה הוא כיכר, אולי זו מלהיטו הנצחי של גרי אקשטיין שבפינתה אלף בחורות, אבל אני לא רואה כזו. איך אפשר שלא לאהוב את בית-שאן. מי שבכל זאת נוסע ברכבו, נותן לנו זכות קדימה באדיבות מחויכת ומלאת תימהון: מי המשוגעים האלה? הרי כל בית-שאני המכבד את עצמו ספון בבית מול המזגן.
כבר 7,000 שנה אנשים גרים בבית-שאן, מהערים העתיקות בישראל, היושבת על הציר בין מצרים למסופוטמיה, בין הירדן לעמק יזרעאל, בין ירושלים לטבריה ובין הבקעה לים התיכון. המצרים, ההלניסטים, הכנענים, הטורקים, הביזנטים, הנוצרים, המונגולים והממלוכים, הבריטים ואנחנו. היא נבנתה, נחרבה, נבנתה שוב והכול מהתחלה כבר כמה פעמים. מאלכסנדר מוקדון עד שלמה המלך - כולם שלטו בה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
