מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה

הנזק בגין השימוש שבא לידי ביטוי בהפרעה למהלך החיים התקין ובמניעת האפשרות ליהנות מהבית, אמנם אינו ממוני אך גם נזק זה הוכר כבר פיצוי

התנהגות מרעישה בביתו של אדם עלולה להוות מטרד הפוגע באופן משמעותי באיכות חייו ובשלוותו של שכנו. מטרד זה אינו גזרת גורל שכן ניתן להילחם בו בדרכים משפטיות. פסק דין שניתן בשבוע שעבר הוא דוגמא לכך (9707-12-13 יעקובי נ' גאוי). התובעים ("יעקובי) הם תושבי קיסריה המתגוררים יחד עם ילדיהם בבית שברח' דרור 5. הנתבע ("רחמים) הוא בעליו של בית שנמצא ברח' העגור 30 בקיסריה. חצר ביתו של רחמים גובלת בחצר ביתם של יעקובי, באופן שהחצרות האחוריות של שני הבתים גובלות זו בזו.

בחצר האחורית של בית הנתבע - רחמים בנויה בריכת שחיה. יעקובי טענו כי רחמים השכיר את ביתו ואת הבריכה לתקופות קצרות של מספר ימים וכן למסיבות ואירועים שונים. לטענת יעקובי, הבית והבריכה שימשו למעשה אתר נופש ובילוי לאירועים ומסיבות וכן כבית מלון למשפחות ששוכרות את הבית למספר ימים. לטענתם, השוכרים עשו בבריכה שימוש גם בשעות הלילה המאוחרות ובשעות המנוחה והשמיעו מוזיקה בקול גבוה תוך צעקות ורעש באופן שאינו מתחשב בשכנים בכלל ובהם בפרט. בשל עוולת המטרד ליחיד ועוולת הפרת חובה חקוקה ביקשו יעקובי במסגרת התביעה צו מניעה קבוע שיאסור על פעילות עסקית בבית ויאסור על רחמים להשכיר את הבית לתקופות קצרות ו/או לארועים ולמסיבות וכן פיצוי בסך של 150,000 ₪.

רחמים טען כי הבית אינו רשום על שמם של יעקובי אלא על שם חברה שבבעלותם ודי בכך כדי להביא לדחיית התביעה. כן טען רחמים כי יעקובי לא הוכיחו שאירועי ההשכרה גרמו לרעש או למטרד. בית המשפט דחה את טענתו הראשונה של רחמים שכן בעלות על הבית אינה תנאי הכרחי כדי לתבוע בגין עוולת המטרד ובגין עוולת הפרת חובה חקוקה. השאלה היחידה היא אם כדיירים ומשתמשים בנכס נגרם להם נזק כתוצאה מהשימוש שרחמים עשה בנכס שבבעלותו.

באשר לטענה השנייה דן בית המשפט בעוולת המטרד ליחיד המוגדרת בפקודת הנזיקין כך: "כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפושים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר בהתחשב עם מקומם וטיבם, אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק". לפי בית המשפט בחינת השאלה אם במקרה מסוים מתקיימת עוולת מטרד ליחיד אינה נעשית בחלל ריק. היא נשקלת לאור מכלול הנתונים הרלוונטיים ובהתחשב באינטרסים המתמודדים.

בהקשר זה יש לשקול שני פרמטרים: ראשית יש לראות האם מדובר בהפרעה שהיא מוחשית ומהותית ולא קלת ערך וחולפת, ושנית, מידתה של ההפרעה כממשית או כקלת ערך נמדדת בהתחשב במקומם וטיבם של המקרקעין; אין דין מקרקעין במרכז מסחרי דומה למקרקעין בלב שכונת מגורים פסטורלית. אמת המידה אינה אבסולוטית ויש לבחון הכל לפי מידה של סבירות ואובייקטיביות.

בהמשך ישיר לכך נקבע כי מי שבוחר לגור בישוב בעל אופי כפרי, רשאי לצפות לשקט ולשלווה ואינו צריך להיות חשוף לכך שבבית הסמוך לו ינוהל עסק, שבמסגרתו יושכר הבית השכן למטרות נופש ופעילויות שונות כגון מסיבות ואירועים. אף בחיים המודרניים עלינו להבטיח תנאים שיש בהם המינימום הדרוש לקיום מינימלי ובין היתר שקט ורגיעה. מטעם זה נקבע בפסק דין אחר כי אין לנהל בדירה שיעורי אופרה הגורמים להפרעה משמעותית למגורים של השכנים.

במקרה דנן שוכנע בית המשפט כי הרעש מביתו של רחמים לא היה סביר ועלה כדי מטרד. יתירה מזאת בנסיבות האלה נקבע כי כאשר הנתבע רחמים ניהל עסק בביתו והשכיר אותו על בסיס עסקי ולא למגורים ואף הוכח שהפר את חוקי התכנון והבניה ללא אישור לשימוש חורג, עליו היה הנטל להוכיח כי בפעילות זו אין כדי ליצור מטרד ליעקובי שביתם גובל בביתו. אולם רחמים נמנע

מלהביא את מי ששכרו ממנו את הנכס ומשכך לא עלה בידו לסתור את טענת יעקובי לפיו בנכס נעשו פעילויות מרעישות שגרמו למטרד משמעותי, ובכלל זה השמעת מוסיקה לאורך כל שעות היום ואף בשעות הלילה.

לאור אי השגת אישור לשימוש חורג (שכן הבית הושכר למטרת נופש והיווה פעילות עסקית) ובשל העובדה שהאישור החורג נועד לטובת כלל הציבור ובכלל זאת לטובת יעקובי, היוותה התנהגותו הפרת חובה חקוקה הקבועה בפקודת הנזיקין. במקרה זה שוכנע בית המשפט כי נגרם נזק בגין השימוש שעשה רחמים בביתו, נזק שבא לידי ביטוי בהפרעה למהלך החיים התקין של יעקובי ובמניעת האפשרות ליהנות מהבית בו הם מתגוררים. הנזק שנגרם הוא אמנם אינו ממוני מסוג עגמת נפש אך גם נזק זה הוכר בפסיקה כנזק בר פיצוי.

בשל האמור ניתן צו מניעה קבוע שאסר על רחמים להשכיר את ביתו לכל מטרה שאינה למגורים ובכלל זאת נאסר עליו להשכיר למטרות אירועים ונופש וכן נפסקו פיצויים בסך 25,000.

בשולי המאמר אציין כי פסק דין זה אינו עולה בקנה אחד עם פסיקה אחרת שעסקה בנסיבות דומות (אך לא זהות) בקיסריה (סעדון נ' חלפון). בפסיקה הנ"ל נקבע בניגוד למקרה דנן כי התנהגות הנתבעים (חלפון) לא עלתה כדי מטרד ליחיד ולא עלתה כדי הפרת חובה חקוקה. כיוון שניתן לזהות מחלוקת מסוימת בין שני פסקי הדין ראוי לתובע המגיש תביעה להוכיח באופן ספציפי את המטרד, שעות הרעש, את הימים בהם הושכר הנכס (אם מדובר בסוג כזה של מטרד), להביא עדים שיסייעו בתביעתו, וכן להוכיח עד כמה שניתן את הנזק שנגרם בגין המטרד.

ד"ר רוני רוזנברג, מרצה בכיר בבית הספר למשפטים במרכז האקדמי כרמל. מומחה לדיני חוזים ולמשפט פלילי.

צרו איתנו קשר *5988