פרופורציות

א. ראיתי את נאומו המדובר של ח"כ ג'מאל זחאלקה השבוע ("סתיו שפיר אפילו לא אמרה לי שלום!"), ובשולי הדברים, אני מוכרח לומר שהרגשתי כאילו כבוד הח"כ נואם הישר אליי ועליי וכל מילה שלו כחץ בליבי. ממש יכולתי לראות את עצמי יושב שם, במקומה של ח"כ סתיו שפיר, סופג את הכעס והעלבון על אי אמירת שלום. נאומו של זחאלקה עמד מולי כמראה, ולא כל-כך אהבתי את מה שראיתי. גם אני מאלה שלא אומרים שלום.

ז'תומרת, רוב הזמן אני אדם נחמד והנימוס הוא מהתכונות החשובות בעיניי, ממש למעלה יחד עם חוש הצדק, החוכמה וההומור. להגיד שלום זה הבייסיק של הבייסיק. וגם די כיף תכלס. סבי זכרו לברכה היה מקדים שלום לכל אדם וכילד הייתי בטוח שהוא האיש הכי פופולרי בירושלים. מניסיון אני יודע שאחד התנאים ליום מוצלח הוא כמות השלום והבוקר טוב שאתה נותן ומקבל בשעתיים הראשונות שלו. יש ימים שאיכותם נמדדת כמעט בלעדית על-ידי ברכת שלום כזו או אחרת ויותר מכך - על-ידי היעדרה.

אני לא מתחזק בשום צורה, אבל יש סיפור אדיר על זה בגמרא: משה עולה לאלוהים בדיוק כשזה קושר כתרים לאותיות התורה. כלומר, אלוהים, שהוא הכי חשוב, עוסק בדבר הכי חשוב אי פעם. משה נכנס בשקט-בשקט כדי לא להפריע. מרעים עליו אלוהים בקולו: מה קרה, משה, לא אומרים שלום?! אז מה אנחנו למדים מזה? שאין לך דבר חשוב יותר מלהגיד שלום, להיות בן אדם. ואנחנו למדים מזה גם שלהגיד "מה קרה, כבר לא אומרים שלום?!", זו אמירת שלום ישראלית לכל דבר ועניין ודינה כדין ברכה.

וגם שלא להגיד שלום, זה סוג של כפירה בעיקר.

ב. אבל עד כמה שזה חשוב ועד כמה שאני נחמד, הרבה פעמים אני פשוט לא אומר שלום. מתעלם. ממשיך ללכת. לא מכוונה רעה, חלילה, וגם לא בגלל שבדיוק פיצחתי סוד או מצאתי תרופה. פשוט לא שם לב, לא רואה, לא שומע. לא אומר שלום.

מאחר שהתנצלתי כל-כך הרבה פעמים, אני יודע שזה פוגע. בנאום דימיתי לראות את כל הג'מאל זחאלקים עומדים על כל הדוכנים ומטיחים בי את אי אמירות השלום שלי. בגלל זה אחד המשפטים שהכי קרעו לי את הלב בנאום הזעקה של זחאלקה היה כשאמר בכאב ניכר: "אני בכל כוחי מנסה להגיד לך שלום ואת לא עונה". ברור שהוא לא באמת ניסה "בכל כוחו", נכון? אבל זה בדיוק העניין. כשאתה פוסע מול מישהו שמתעלם ממך לחלוטין, הופכת אמירת שלום נימוסית - ותהא זו אפילו ניד ראש קל או חצי חיוך - לצרחה נואשת הנישאת לעזרה מתחתית של בור אפל, צרחה שלא נענית.

אין לי מושג אם זה נכון, וגם לא אכפת לי כל-כך, אבל אני לא מאמין ששפיר לא אמרה שלום לזחאלקה בגלל גזענות. בכל מקרה, אני לגמרי איתו בכאב ובכעס שמביאות השתיקה וההתעלמות. וכמובן, ההתנשאות. כי כשאתה אומר למישהו שלום, "בכל הכוח" או לא, והוא לא עונה לך, אתה ישר חווה את זה כאקט של התנשאות. מה, לא נעים לה להגיד לי שלום?

היוצא מן הכלל לכל הדברים שנאמרו לעיל על הקדמת שלום ומקומה בציביליזציה שלנו הוא מוסד הברוגז, כמובן. שנאמר (גם בהקשר לסיפור מהסעיף הקודם): להגיד שלום זה אנושי, להיות ברוגז - זה אלוהי!

הכוח (במובן "מלחמת הכוכבים" שלו) חזק בברוגז. קחו חדר מלא אנשים, תכניסו לשם אדם שברוגז עם אחד הנוכחים וממש תוכלו לראות - בעזרת ציוד מיוחד שאני מוכר באתר האינטרנט שלי - את ההרכב המולקולרי של האוויר משתנה לנגד עיניכם.

יש מישהי שלפני המון שנים שברה לי את הלב והחלטתי מאז שאני לא מדבר איתה. ברוגז ברוגז לעולם. הנסיבות נשכחו, העלבון כבר נמחק, הלב כבר אהב והתאחה, אפילו את מראה פניה אני מתקשה להעלות בדמיוני, ובכל זאת - כשאני רואה אותה בעיר לשנייה מהצד הנגדי של הרחוב, משהו קורה. הברוגז מתעורר כמפלצת קדמונית, מגרגר ונוהם.

ג. עוד מוקדם להעריך את ערך ההון הפוליטי שייגזר מנאום זחאלקה. כל אחד ישר ליקט את הדבר שהכי התאים לו וכבר התחיל לסחוב את הנאמר לכיוון שלו, כרגיל. אתם כבר יודעים שהנטייה להתייחס לכל עובדה, תחושה, נאום או מקרה כעוד הוכחה לזה שצדקת כל הזמן - אף פעם לא מפסיקה להדהים אותי. מצאו מאגר גז במצרים (כל העניין בין שפיר לזחאלקה, אגב, התרחש במהלך דיון על הגז), וזה רק הראה לכל אחד מהצדדים בוויכוח שכל מה שהוא הזהיר ממנו מההתחלה - התגשם. אירוע יכול להתרחש או להימנע ומה שנסיק מזה יהיה זהה בכל מקרה. אותי זה מרשים.

בדבר אחד הוא צדק, זחאלקה: גם להתרשמותי האישית, ולסליחה מראש על ההכללה, הימין אכן יותר מסביר פנים מהשמאל.

אז לסיכום הפרשה הזו, ואחרי שהתעלמתי באלגנטיות משאר הדברים החשובים שנאמרו שם, אני מוכרח לומר שהתרשמתי מח"כ זחאלקה. זה לא היה עוד סתם נאום צעקות, מהסוג שאנחנו חוזרים ושומעים אלף פעם ביום. זה היה משהו אחר: חבר הכנסת ממש פתח את לבו, בלי בושה ובלי פחד, כגבר אמיתי. חשף את כאבו, לא נמנע מלהפגין פגיעות. שיתף במקום לצבור, אוורר במקום להחניק, הוציא במקום להדחיק. מהבחינה הזו, אני מצדיע לו ומקווה שגברים נוספים, בכנסת ומחוצה לה, ינהגו כמוהו.

והכי חשוב: תגידו שלום, מה הסיפור? ראיתם איך זה משפיע על הבן אדם. כולנו יצורים שבריריים, לפעמים מילה של אדם אחר היא כל מה שמדביק אותנו לחתיכה אחת. בהיעדרה, כל מה שאנחנו זה פירורים.

ד. לנושא אחר. הילדים שלי משתתפים במקהלת בית הספר, והדבר ממלא אותי גאווה שאין לתאר. בימים אלה הם בחזרות אינטנסיביות, או כמו שהם קוראים לזה "חזרות חירום", לקראת הטקס. אנחנו שרים 'שנה הלכה שנה באה' בלופ אינסופי. שנה הלכה, שנה באה, ועוד אחת, ועוד.

השבוע קראתי שמצאנו את הגלקסיה הכי רחוקה מאיתנו עד כה, ולפיכך העתיקה ביותר. הגלקסיה, EGS8p7 שמה, נוצרה ככל הנראה 600 מיליון שנה אחרי המפץ הגדול, כשהיקום המוכר לנו היה עדיין צעיר. היא בת 13.2 מיליארד שנה.

אנחנו חוזרים מהמכולת ושרים שנה טובה לטייס אמיץ הרוכב במרום שמיים ורוב שלום למלח עברי העושה דרכו במים - שני הבתים שקצת נשכחו מהשיר - ש-אנה טו-בה, ש-אנה טו-בה. ואני חושב: שנה? 13.2 מיליארד שנה!

אנחנו הולכים ושרים, לרגלי הבניינים. שרים שנה טובה שנה טובה, ואני חושב: שנה זה כלום, אבק ברוח - הרי הכול כל-כך גדול ועתיק ואדיש. אנחנו שרים שנה טובה לכל עמל, בניר וגם במלט, ואני חושב: הרי הכול בסופו של דבר יקרוס, יקפא, ייעלם. אנחנו שרים: שנה טובה לדוד גיבור אשר על המשמרת, ואני חושב על כל הדברים שאי אפשר להישמר מפניהם, והזמן הוא בהחלט אחד מהם. אנחנו שרים: שנה טובה ומתוקה לכל ילדה וילד - ואני חושב על הילד ההוא במים ועל כל הילדים האחרים ועל כל העצב והאומללות בעולם הזה. ואז הם שרים בקולות שנה טובה לך אבא שנה טובה לך אימא - ואני חושב: שנה טובה גם לכם, ילדים שלי.

שנה טובה לכולם.

תגידו שלום, מה הסיפור? כולנו יצורים שבריריים, ולפעמים מילה אחת של מישהו היא כל מה שמדביק אותנו

 פרופורציות / איור : תמיר שפר