חיליק גורפינקל "גילה" מסעדה קסומה - ומפחד שתתנפלו עליה

ואז הגיעה הרגל הקרושה.

בשלב הזה כבר הייתי מוצף לגמרי. לא רק באוכל. בגעגועים. בעצב. בשמחה. יכולתי לכתוב את המשפט הזה גם על כל מנה שנחתה על השולחן הקטן לפני כן. ואז הגיע הגפילטע. ואז הגיע הקניש. ואז הגיע מרק הקרפלעך. אבל אני יודע ששום דבר לא יכול להתחרות ברגל קרושה. לפחות לא כדי לגרום לכם לעזוב בשקט את מפגש רקפת. ככה זה, אתם יודעים. כשאתה "מגלה" מקום, גם אם הוא נפתח ב-1964, אתה רוצה לשמור אותו לעצמך.

אולי תעזור לי העובדה שמראש השנה ועד אחרי סוכות יסגור יריב את המקום שפתחו הוריו לפני קצת יותר מחמישים שנה, וייסע לנפוש בווייטנאם. טוב, לא חשוב, אספר ואסגיר. זו מצווה. על חטאיי אתוודה, והרי יום הכיפורים כבר דופק בדלת - מסעדת מפגש רקפת הרמת-גנית שוכנת במרחק של עשר דקות נסיעה מביתי התל-אביבי. ובכל זאת, ככל שהדברים נוגעים לי, ולרבים מסוגי, היא נמצאת מעבר להרי החושך.

רמת-גן היא סוג של חור שחור ברדאר הקולינרי שלי, ואני מניח שאני לא לבד. לא בכדי. קשה לומר שמדובר בעיר טעימה במיוחד. אבל הנה, מתברר שרמת-גן זה לא רק קלואליס של העשירים והמעדניות העיראקיות של דרך ז'בוטינסקי, ולצדן החמארות האשכנזיות של בני-ברק, שבהן אפשר לאכול צ'ולנט ב-5 שקלים.

בעצם, מפגש רקפת מאחד את שני העולמות האחרונים שהזכרתי, בדמותו של הטבח והבעלים. יריב גולן - בנם של יצחק ורבקה גולן, מקודם צ'יטיאט - הוא, כפי שמרמז שם משפחתם הקודם של הוריו, לא בדיוק פולני קלאסי. אתם מנחשים נכון. אימא רבקה היא אמנם פולנייה בת פולנייה (טוב, בסדר, גם חצי ייקית), אבל אבא יצחק הוא כמובן עיראקי גאה. או לפחות הפך לכזה ברבות השנים.

הוא היה עיראקי בארון הרבה שנים, צוחק יריב. כשאמרתי לו את זה, הוא כעס. נעלב. הוא עיראקי לבן, בהיר, אז הוא הצליח להסתיר את מוצאו מהלקוחות האשכנזים, שלא באמת האמינו שעיראקי יכול לעשות גפילטע פיש כמו שצריך. ועוד איך יכול. אמנם לא טעמתי את הגפילטע של יצחק, אבל הגפילטע של יריב בנו יכול לשכנע את הפולני האדוק ביותר להמיר את דתו ולהגר לבגדד, לפחות אם יש בה גפילטע כזה. אבל, כאמור, לא צריך לנסוע עד בגדד או אפילו עד ורשה. רמת-גן זה מספיק בהחלט - שזה כאמור יותר רחוק מוורשה בשביל רבים מאיתנו.

אני כותב את הדברים בנפש חצויה. מצד אחד, לא בא לי שתתנפלו על המקום. מצד שני, אם לא תבואו, אולי בסוף לא יהיו יותר מקומות כאלה. הרי הפולנים הזקנים לא בדיוק מתרבים. והאוכל של יריב (בפיקוחה של אימא חנה) הוא שירה צרופה של בישול ביתי אשכנזי. לא פחות. כזה ששווה להסגיר בעיתון. בעצם חובה.

הגפילטע הוכן באותו בוקר, ולכן התמזל מזלי לאכול אותו חמים עדיין. אוי, אוי. אוי ויי'ז מיר, כמה שזה היה טעים. עם חזרת עדינה, אבל לא פראיירית. התאפקתי לא להזמין עוד אחד.

הקניש שהגיע אחריו לא קטל קנים גם הוא. יריב כיסה אותו ברוטב בשר סמיך ואני חישבתי להישבר. עכשיו הגיע תורו של המרק. מרק עוף עם לוקשען ועם שני קרפלעך, שכמותם לא טעמתי מעודי. עדינים, רכים, כמעט שקופים. אני שונא להכין את זה, אמר יריב. כל-כך הרבה פצ'קריי. אלוהים, כמה שנים לא שמעתי את המילה הזו. מעניין איזה טעם היה לזה אילו היה אוהב להכין את זה. כי גם ככה זה היה יותר מדי. לבי חישב להתפקע מרוב עונג.

כבר לא נשאר לי מקום, אבל לא יכולתי להתאפק. ביקשתי חצי מנה רגל קרושה. מזל שהתעקשתי. איזה יופי. כן, אני יודע, אתם לא אוהבים רגל קרושה. זכותכם. תהיו בריאים. כי אני כנראה כבר לא אהיה. או שכן. מי יודע, אם אבוא לכאן כל יום עד גיל 90, אגיע לגיל 90.

לקחתי גם כבד קצוץ הביתה, והוא היה לא פחות טוב. וגם שני קנישעס. לא נתתי להם הרבה סיכוי אל מול החך המודרני של ילדיי. הקטן באמת לא הסכים לטעום, אבל הבכור טרף אחד והתעקש לשמור את השני לאמו כשתגיע בערב הביתה. נדמה לי שגם היא ניגבה דמעה.

אין לי חשק לסיים את הטקסט הרגשני ממילא בקלישאות כמו "שמורת טבע", "עולם הולך ונעלם" או לחלופין, נגיד, "גן עדן לפולנים". אגיד רק כך: מצדי, תישארו לשבת לבד בחושך. אני ראיתי את האור. והוא ברמת-גן. מתברר שמרידור צדק. אפשר להאיר חצי רמת-גן עם נורה אחת. זה מה שהוא אמר אז, לא? צום קל.

כדאי להכיר

קניש. לביבת תפוחי האדמה הממולאת בבשר היא אחד המאכלים האשכנזיים שכבר הכי קשה להשיג במקומותינו. גם את כל השאר לא ממש קל. המהדרין, כמו יריב היקר, מוסיפים בצל מטוגן היטב לבשר. לכל אזור במזרח אירופה יש קנישעס משלו. במאה האחרונה הוא הפך בכלל למנה מוכרת עד מאוד דווקא ב...ארצות הברית (בדיוק כמו הקורנדביף ומנות "יהודיות" אחרות)

מפגש רקפת

פרטים: דרך זאב ז'בוטינסקי 99 רמת-גן, טל' 03-5756689; א'-ה' 11:00-17:00, ו' 11:00-14:00 אבל רק לטייק אוויי הביתה; כשר מרצון בלי תעודה

מחירים: קניש - 15 שקל, גפילטע פיש - 17 שקל, מרק עם קרפלעך - 26 שקל, כבד קצוץ - 20 שקל, רגל קרושה - 20 שקל

השורה התחתונה: יקר אבל שווה