הנקראות ביותר

כן, הלכנו 20 שנה אחורה: סיכום קמפיין מוקדמות יורו 2016

לראשונה מאז 1994 מסיימת הנבחרת קמפיין עם יותר הפסדים מניצחונות; לראשונה מאז 1994 היא מפסידה שלוש פעמים בבית ■ גוטמן לא אשם - אלא בעיקר מי שהחליט למנות מאמן ליגה טוב, לא מאמן נבחרת טוב ■ אז מה עושים עכשיו? קודם כל, לא מסתכלים על אלבניה כמודל; ואז מתחילים לבנות על שנתון 95' בראשותו של דור פרץ נבחרת ל-10 השנים הקרובות

נבחרת ישראל / צלם: שלומי יוסף
נבחרת ישראל / צלם: שלומי יוסף

1. לא הניצחון הישראלי על בוסניה וגם לא הניצחון הבוסני על קפריסין אמש (ג'), שמנע מישראל לגלוש למקום החמישי בבית, יצליחו לטשטש את העובדה כי קמפיין מוקדמות יורו 2016 היה הגרוע ביותר של נבחרת ישראל מאז קמפיין הבתולים שלה באירופה - מוקדמות מונדיאל 1994. עברו 22 שנה וחזרנו לאותו מקום, בדיוק בערב בו ציינו את הניצחון המשכר וגם המשקר מכולם: בפארק דה פרנס.

זה היה קמפיין שהסתיים עם יותר הפסדים מניצחונות, בפעם הראשונה מאז 1994. זה היה קמפיין שהסתיים בשלושה הפסדי בית, בפעם הראשונה מאז 1994. מישהו זוכר כי בין ההפסד הביתי לפינלנד בנובמבר 1993 להפסד הביתי לקרואטיה בנובמבר 2006 (אם מתעלמים לרגע מהקמפיין שבו אירחה ישראל במגרשים נייטרלים), היא הפסידה פעמיים בלבד בבית, וגם זה באותו קמפיין - מוקדמות יורו 2000 - ודווקא המוצלח ביותר לכאורה מאז נכנסנו לאירופה.

גם המילה "מוצלח" היא משקרת. אין שום קמפיין, זולת זה השני של אברם גרנט, שבו היינו עקביים: אז לא ניצחנו אף נבחרת גדולה, אבל לא הפסדנו בכלל. להגיד שהיינו טובים יהיה מוגזם. הנבחרת אז הצליחה לחזור מפיגורים, ולא הייתה רחוקה מלסיים בפיאסקו אדיר.

אין אור במנהרה וגם לא בקצהה. הדירוגים המוקדמים משקרים. אין פה כמעט עליונות על נבחרות בינוניות מאיתנו על הנייר, ושום הפתעה מול נבחרות טובות מאיתנו. כשנבחרת מפסידה שלוש פעמים בבית, פעמיים מול נבחרות שדורגו נמוך ממנה (וויילס וקפריסין), גם האשליה שהייתה אתמול למשך כמה דקות, מיותרת. אקראי, מקרי, לא מבשר כלום. השחקנים - למעט ניר ביטון - לא התקדמו בקמפיין הזה, אבל הלכו אחורה, גם מהקמפיין הקודם. שחקן כמו עמרי בן הרוש שמתכופף באופן תמוה בכל כדור שמוגבה אליו - בדיוק כפי שעשה לפני הגול של ארון ראמזי מול וויילס - עשה זאת גם אתמול. מתשע נקודות בשלושת משחקי הפתיחה, המשכנו לארבע נקודות בשבעת משחקי הסיום.

הנבחרת שבקמפיין הראשון של גוטמן הובסה בבית מול רוסיה, אבל לא הפסידה לפורטוגל של רונאלדו ועמדה גם בפני ניצחון, לא עשתה בקמפיין הנוכחי דבר זולת ניצחון על בוסניה המומה וחסרה.

2. אלי גוטמן לא נכשל, כמו זה שמינה אותו, כי אלי גוטמן לא מאמן נבחרת - הוא מאמן קבוצה. נכשל גם מי שמינה את דרור קשטן, כי גם דרור קשטן הוא מאמן קבוצה ולא נבחרת. מאמנים מתודיים, שיש להם שיח יומיומי עם שחקנים, לא יכולים להטמיע דבר במפגשים ספורדיים. להיפך, הם חסרי אוטוריטה. ככה לא נראות קבוצות של גוטמן. הוא עצמו אמר. כל הקונספציה שלו הייתה שגויה, אבל הוא לא מכיר קונספציה אחרת.

עמנואל שפר היה אחד ממאמני הליגה הפחות מוצלחים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי, אבל מאמן שזכה באליפויות אסיה לנוער, הגיע לרבע גמר המשחקים האולימפיים, שם הפסיד בהגרלה, והפסיד רק משחק אחד במונדיאל, שלא לדבר על להגיע אליו. איך זה קרה? כי שפר הקנה שיטות עבודה שברמת נבחרת היו נסבלות אבל ברמת הקבוצות היו קשות לעיכול בעידן החובבני של הענף. שפר היה מאמן אירופי מהזן הישן. זה לא היה בשביל הכדורגלן הישראלי. גם איציק שניאור היה כזה - רס"ר חסר פניות - ואיתו (ועם גרונדמן) הנבחרת עברה את הבית האוקיאיני. כדי שהכדורגלן הישראלי יסתגל לכל מאמן, הוא צריך להיות אירופי ולא להיפך. אם תשימו עכשיו בנבחרת את פאביו קפאלו, חוס הידינק ואוטו רהאגל - מאמני נבחרות דגולים, שכרגע מובטלים - הם לא יצליחו לעשות דבר. יש בכדורגל הישראלי כל כך הרבה מחלות ישראליות שאפילו שחקני מכבי ת"א - שעובדת בדפוסים אירופיים ומוקפת אנשי ניהול זרים - נדבקים בהם ונראים הרבה פחות מרמתם.

ריצ'ארד נילסן היה המאמן היחיד שהצליח לפרק זמן מאוד קצר להקנות הרגלים אחרים, אבל שתי דקות בזמן פציעות מול אוסטריה במחזור האחרון, וכל התלמידים שלו פרקו עול וחזרו לסורם, בעיקר אלה ששיחקו באירופה. כשהחל את הקדנציה השנייה שלו, באו המחלות הישראליות בגזרת העסקנות - שבו עסקנים בראשות ההתאחדות חושבים שהם מבינים בכדורגל ומנסים להתערב - וזירזו אותו לקבל החלטה לברוח מפה.

3. אין צורך לתכנן עלייה ליורו 2020 או 2024, זה יהיה מיותר גם אם תגיע הגרלה מטורפת. אין גם צורך להסתכל על אלבניה כמודל. אני עוד זוכר את שליחי העיתונות למשחק של הפועל ב"ש בטיראנה לפני 20 שנה מתארים כבשים ותרנגולות ברחובות. העלייה של אלבניה היא תולדה של דור טוב, וניצול הגירה אלבנית למדינות כדורגל. זה הכל. אלבניה תחזור מהר מאוד לדרג החמישי.

צריך ללכת עם קו. צריך למנות פה מנהל מקצועי - לאו דווקא זר - שיכול להקנות דפוסי עבודה, החל מגילאים צעירים ועוד לבוגרים, ולנסות להזיז קדימה דור שאפשר להכפיף אותו למסגרות העבודה. לצורך העניין צריך מאמן שיש בו כריזמה, אוטוריטה, נטול פניות - בקיצור מאמן נבחרת - שמסוגל לקחת את דפוסי העבודה, את הדוקטרינה ואת השחקנים המתאימים, ולנסות לייצר תוצאה בימי עבודה קצובים. זה ייקח שנים, זה ייקח קמפיינים, אבל זה יתרגם את התהליך. רק שיהיה תהליך.

שפר לקח את שפיגל ושפיגלר ואסף להם שומרי ראש. היה לו דור של שחקנים ממושמעים ילידי 47-48, שהגיע איתו למונדיאל. הם היו במונדיאל בני 22-23 בלבד. ש.ג. עשו את זה עם אוחנה ורוזנטל. הם הקיפו אותם בשומרי ראש, חסרי אגו, שהתקשו לתת פאס, אבל ידעו לתת את החיים שלהם על המגרש.

צריך לקחת את השנתון הכי מוצלח של השנים האחרונות - ילידי 95' שעלו לאליפות אירופה לנוער ושנציג שלו, דור פרץ, היה אתמול בהרכב - ולבנות סביבו נבחרת לעשור הקרוב, לארבעה קמפיינים לפחות. לצרף אליהם את מי שמתאים לקונספט. לא הייתי מהסס לשים להם אריק בנאדו כזה, שמאמן אותם בנבחרת הצעירה, אבל בתנאי שהוא יכול לעבוד תחת מנהל מקצועי, שייתן לו את הכלים לעבודה.

מאמן נבחרת, מנהל מקצועי, שינוי דפוסי עבודה, שנתון מוצלח. ללכת להצלחות הספורות שלנו - לא לכשלונות - לחקור אותן לעומק, להוציא מסקנות וליישם.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות