רוצים משפט חוזר

ככה זה עם מורשעי-שווא: לפחות חלקם לעולם לא יוותרו על האמת

מורן כרמון / צלם: איל יצהר
מורן כרמון / צלם: איל יצהר

לקראת היום הבינלאומי לציון הרשעות-שווא (יום החפות הבינלאומי), מעלה פרויקט החפות האמריקאי לדף הפייסבוק שלו שאלה: מה את/ה עושה בעניין חפים מפשע שהורשעו לשווא? האמריקאים מציפים בתגובות, יש להם הרבה רעיונות בנושא. גם ניסיון טוב בתיקון הרשעות-שווא.

אני ממהרת לשתף בדף הפייסבוק האישי שלי, למען הסיפוק המיידי שבתחושת העשייה. אמנם אני מהווה חלק מכוח-האדם של "מחלקת משפטים חוזרים" בסנגוריה הציבורית, הכתובת שאליה מתנקזות רבות מהפניות של מי שעומדים על חפותם גם לאחר הרשעתם, ולדעתם של בני ביתי גם עובדת קשה למדי - אבל בינתיים תחושת הסיפוק מהעשייה מסרבת להגיע.

כך זה עובד בדרך-כלל: במשרדי הסנגוריה הציבורית נוחת מכתב מרופט בכתב-יד, בדרך-כלל בעברית, לפעמים בערבית או ברוסית, שבועות רבים לאחר שנשלח מהכלא. המכתב, לעיתים קרובות מבולבל, מקפץ מנושא לנושא, כופר באשמה, מטיח האשמות בעורכי הדין, בשופטים, מתייחס לעדויות או לראיות שלא ניתן להם די משקל, והמשותף לכולם - נסוכה בו תקווה. על אף האכזבה הקשה ממערכת המשפט, הפונים למחלקת משפטים חוזרים מפליאים באמונתם שאת העוול שנגרם להם ניתן יהיה לתקן.

הרשעות-שווא, ניתן לתת בהן סימנים

בעולם משובש חשוב הסדר: את המכתב אנחנו מתייקים בתיקיית נייר בצבע ירוק בהיר. פותחים מספר פנייה במחשב. המתמחה המסורה שלנו מאתרת את כתב האישום, את הכרעת הדין המרשיעה, את פסק הדין בערעור.

הרשעות-שווא, ניתן לתת בהן סימנים. הסימן הראשון האפשרי להרשעת-שווא הוא הכרעת דין לא מאוד משכנעת. כזו שנשענת על הנמקה קלושה, על ראיות מפוקפקות. הכרעת דין שמתאמצת להרשיע.

הסימן השני הוא בדרך-כלל נאשם מוחלש. נרקומן, בדואי, רוסי, חולה נפש. בניגוד למתחייב על-פי חוק, חקירתם לא תתבצע בשפת אמם. אם הם היו בקריז תוך כדי החקירה, הדבר לא יתועד. כאשר יעידו בבית המשפט, הם ייצרו רושם רע, ללא קשר לשאלת אשמתם.

הסימן השלישי הוא דבקותם של המורשעים בחפותם. גם אם במהלך חקירה לא הוגנת, ולעיתים אלימה, הם הודו בעבירה שלא ביצעו, בהזדמנות ראשונה הם ישובו ולזעוק כי לא הם האשמים האמיתיים. גם לאחר שנים בכלא, כאשר סירובם "לקבל אחריות" ולהודות במעשה שלא ביצעו עומד להם לרועץ ושולל מהם הטבות ממשיות, כמו קציבת העונש או יציאה לחופשה, ימשיכו לדבוק בגרסת החפות.

צוות של מחלקת משפטים חוזרים נוסע לכלא לבקר את הפונה. הוא מאושר לראותנו. הוא מלא תקווה. אנחנו מזהירים מראש: הבדיקה תתארך, נמתין זמן רב לקבל חומר, צריך סבלנות, את רובן המוחלט של הפניות אנחנו נאלצים לסגור בלי שנגיש בהן בקשה למשפט חוזר, רובן המוחלט של הבקשות שכבר מוגשות נדחות על-ידי בית המשפט העליון. מקום המדינה ועד היום התקבלו רק 28 בקשות למשפט חוזר, אם תרצו לדעת.

הפונה מהנהן בשמחה. הוא מבין. הוא ימתין. בעניין שלו תוגש בקשה ותתקבל, לא ייתכן אחרת. הוא הרי חף מפשע!

אנחנו חוזרים למשרד ומנסים לאתר את כל חומרי החקירה. להבין אילו כיוונים חדשים אנחנו יכולים להציע, שיובילו לחשיפת חפותו של הפונה. אילו בדיקות ניתן לבצע וטרם בוצעו.

אנחנו פונים לפרקליטות ומבקשים את עזרתה באיתור חומרים. לעיתים מדובר במוצגים פיזיים שאנחנו מעוניינים לערוך בהם בדיקות DNA שלא בוצעו בזמן אמת. פנייתנו מתקבלת בפרקליטות ומתויקת בוודאי בתיקיית נייר בצבע כלשהו.

גם לקולגות שלנו מעבר לכביש - בפרקליטות - יש עומס עבודה; ובניגוד אלינו, לחלקם אף אולי יש אמונה שלפיה הרשעות-שווא לא יכולות להתקיים במערכת המשפט הישראלית. עניין של נקודת מבט. לפיכך, את תיקיית הנייר בצבע ההוא ידחפו בתחתית הערימה. לכו תמצאו עכשיו מוצגים מלפני 15 שנה בגלל איזה עבריין נודניק שהחליט לשגע את המערכת.

עד יום החפות הבא

בינתיים, הפונה שלנו ממשיך לשמור על אופטימיות. בתחילה הוא יתקשר מדי שבוע לשאול מה קורה. באיזשהו שלב הוא יבין שאין טעם ויתקשר פעם בחודש. לאחר מכן פעם בחודשיים. לבסוף הוא יפסיק להתקשר.

לעיתים, אחרי המתנה של חודשים ואינספור תזכורות, נקבל מהפרקליטות הודעה שהחומר נגנז. לעיתים כולו אוכל בשריפה, לעיתים הוצף בביוב, לעיתים אבד. מיתות שונות ומסתוריות מביאות לסיום חייהם של מוצגים שאמורים להיות, על-פי חוק, שמורים על-ידי מדינת ישראל לצמיתות.

אחרי שנתכנס בצוות מורחב, בראשות הסנגור הציבורי הארצי, ונסכם בצער שללא המוצגים לא נצליח להוכיח את חפותו של הפונה, נוציא לו מכתב המודיע על סגירת הפנייה, ונקווה שהמכתב יגיע אליו, על אף שהדואר לכלא מגיע רק לפעמים. את תיקיית הנייר הירקרקה נעביר לארכיב. את התיק נעביר לרשימת התיקים שהטיפול בהם הסתיים.

שנה-שנתיים מאוחר יותר, הפונה שסגרנו את פנייתו יפנה אלינו שוב. יש לו רעיון חדש כיצד נוכל להוכיח את חפותו. הוא בטוח שהפעם זה חייב להצליח. ככה זה עם מורשעי-שווא: לפחות חלקם לעולם לא יוותרו על האמת. תודה לאל על כך.

אנחנו שולפים שוב את התיקייה הירוקה, וממשיכים לעבוד. אולי עד יום החפות הבינלאומי הבא, גם לנו יהיה מה לחגוג בדף הפייסבוק שלנו.

■ הכותבת היא מהמחלקה למשפטים חוזרים בסנגוריה הציבורית.