חדשות טובות? לא השבוע

מאורעות השבוע מזכירים את מגבלות הדמוקרטיה והפוטנציאל לניצול לרעה של שלטון

תומכי ארדואן חוגגים את הניצחון / צילום: רויטרס
תומכי ארדואן חוגגים את הניצחון / צילום: רויטרס

זה השבוע שבו טאייפ ארדואן חזר לשלטון מלא בטורקיה. האינטרמצו החטוף של ממשלה ללא רוב פרלמנטרי הסתיים בקול ענות חלושה של האופוזיציה. מצביעים כורדיים ערקו בהמוניהם ממפלגה פרו-כורדית, שקראה לדמוקרטיה פלורליסטית, וחידשו את המנדט של מפלגת ארדואן. הוא אמנם נשיא הרפובליקה, ובתור שכזה אין הוא רשאי להחזיק בתוויות מפלגתיות, אבל הוא לא התקשה לעקם את רוח החוקה. רוחות חוקתיות נועדו לשרת עריצים, לא להגביל את עריצותם.

מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) שלו גרפה 49% מן הקולות. זה הרבה מאוד בשביל איזושהי מפלגה במערכת רב-מפלגתית. מפלגות דמוקרטיות בעולם מגיעות לשלטון פעם אחר פעם עם פחות מזה, לפעמים הרבה פחות. אבל 49% הם פחות מ-51%. חצי הטורקים לא תמכו בו.

במוצאי יום ניצחונו, ארדואן חזר וחשף את הרגש העיקרי המייחד את אישיותו הפוליטיות: מרירות עזה כלפי האליטות. מדוע "הם" אינם מכבדים את רצון העם? הוא שאל את העיתונאים. "הם", הם האליטה החילונית בטורקיה, ו"הם", הם העולם החיצון. הוא רוצה "כבוד". אפילו בזמן ניצחונו הגדול ביותר הוא אינו מסוגל להושיט יד של פיוס ליריביו. הוא המתריס הלאומי; הוא תמיד כועס, מפני שהוא תמיד צודק.

זה האיש שכנראה נחל יותר ניצחונות אלקטורליים מכל מנהיג פוליטי בשיטה רב-מפלגתית בזמן מן הזמנים. מפלגתו ניצחה חמש פעמים בבחירות מאז 2002; הוא ניצח בשני משאלי עם על שינוי החוקה (2007 ו-2010) ברוב עצום, בין 58% ל-68%; והוא ניצח בבחירות הישירות הראשונות לנשיאות, עם כמעט 52% (יריבו הקרוב ביותר קיבל 30%). אפילו שארל דה גול לא הצליח לקבל כל-כך הרבה אישורים וחיזוקים במרוצת 11 השנה של שלטונו. דה גול היה אביר משאלי העם, ולבסוף, לאחר שהפסיד במשאל עם על עניין של מה בכך, טרק את הדלת בכעס, והתפטר.

ארדואן עשה במובן הזה הרבה יותר חיל לא רק מדה גול, אלא גם מוולדימיר פוטין. פוטין ניצח במישרים בשלוש בחירות לנשיאות, פעם רביעית באמצעות שליח (מועמדו דמיטרי מדבדב); ומפלגתו ניצחה בשלוש בחירות לפרלמנט. אבל פוטין שקד לסגור את המרחב הפוליטי ולדלל את מנות החמצן, עד שמפלגות אופוזיציה רציניות לא הצליחו לקום, או להתמודד. ארדואן התמודד נגד אופוזיציה חזקה הרבה יותר, עם מסורת של שלטון ושל השפעה. ממילא, דרמטית הרבה יותר היא הצלחתו לכווץ את האופוזיציה הזו לממדים של סיעה פרלמנטרית בינונית.

לשתוק, או לציית

מה לנו כי נלין על המנצח החד-משמעי בכל-כך הרבה התמודדויות דמוקרטיות? ובכן, התלונה אינה על עצם טענתו למנדט, אלא על התנהלותו בין בחירות לבחירות.

עריצותו אינה התחמקות מהתמודדות. הוא לא הוציא את יריביו אל מחוץ לחוק. עדיין לא. הביטוי העיקרי של עריצותו הוא לפיתת החנק סביב צווארה של המערכת הפוליטית. הוא מחסל בהדרגה את העיתונות החופשית, באמצעים משפטיים או בריוניים; הוא משסה את כוחות הביטחון שלו במפגינים, וכופר בלגיטימיות של זכותם להפגין; הוא מהלך אימים על הקצונה הבכירה ועל התקשורת באמצעות משפטי ראווה ומעצרים שרירותיים; והוא רוצה כמובן לשנות את החוקה, כדי להעניק לעצמו נשיאות ביצועית רבת כוח, על-פי הדגם הצרפתי, או המקסיקני, או הרוסי.

פלורליזם אינו מעניין אותו. בתפיסת עולמו, דמוקרטיה מתמצית באקט ההצבעה התקופתי. לאחר ההצבעה, יריבים פוליטיים צריכים לשתוק, או לציית. כאשר הפגנות גדולות במרכז איסטנבול איימו להתפתח ל"אביב טורקי", לפני שנתיים, ארדואן הכריז, ש"הן אינן אלא ניסיון של המיעוט לשלוט ברוב* לא יכולנו להרשות את זה, ולא נרשה את זה".

שמענו הכרזות כאלה גם בדמוקרטיות מערביות לעילא ולעילא. הנשיא ריצ'רד ניקסון, בעיצומן של ההפגנות נגד מלחמת וייטנאם, ששיתקו את וושינגטון, בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, נשא נאום מפורסם שבו ביקש את תמיכת "הרוב השקט" נגד המיעוט הקולני.

הוא קיבל את התמיכה הזו, עם עודף. בבחירות של 1972 הצביעו בעדו כמעט 61% מן האמריקאים, והוא ניצח ב-49 מ-50 המדינות. יריבו, מועמדם המועדף של המפגינים, קיבל 37.5% מן הקולות. זה היה הניצחון הגדול ביותר בתולדות אמריקה. לא יצאו אפילו שנתיים, והוא עזב את הבית הלבן בבושת פנים, כדי למנוע משפט הדחה בסנאט. אבל הוא צדק בהחלט בהנחה, שהתנהגות המונים בערים גדולות אינה מייצגת את דעת הקהל.

זולל האליטות

אכן, היו דברים מעולם. עריצים ייצגו רוב לא-עירוני, או לפחות לא-מטרופוליטני. גינונים ליברליים ואינטלקטואליים היו לצנינים בעיני ההמונים. הם התענגו על החיזיון של איש חזק, המשפיל את האליטות. זה קורה במקום מושבי בהודו, כאשר ראש ממשלה חזק ואנטי-ליברלי, זולל אליטות לתיאבון, בתמיכה דתית ולאומנית, משתמש בכלי השלטון כדי לפלג, לקטב ולהסית (בהודו, אמרתי).

נרנדרה מודי מתנהג בשבועות האחרונים כאחוז תזזית. מנהיג הדמוקרטיה הגדולה ביותר בעולם רוצה עד ייאוש שמפלגתו תנצח בבחירות במדינת ביהאר, השלישית בגודלה בהודו (מאה מיליון בני אדם ויותר). הרטוריקה שלו נוטפת סרקזם ושנאה. מפלגתו משתמשת בנושא מעורר הרגשות של שחיטת פרות, כדי לקדם את סיכוייה. החיזיון הזה שובר לב, ואני מקווה לחזור ולכתוב עליו.

אנחנו חוזרים ולומדים, כמעט בכל מקום, את מגבלות התהליך הדמוקרטי ואת פוטנציאל הניצול לרעה הגלום בו. ארצות מעטות מאוד מתברכות בשאר רוח חוקתי, המביא ממשלות להכיר במגבלות המוטלות עליהן (ומביא יריבים פוליטיים להכיר בגבולות השכל הישר והטעם הטוב של התנגדותם לממשלה). הטורקים וההודים מפסידים במאבק לכונן דמוקרטיה ליברלית ופתוחה. כולנו צריכים להתבונן בחיל ורעדה. השלטון בכל מקום מפתה את בעליו להבטיח את המשך האחזקה בו.

צרו איתנו קשר *5988