סדרה קטנה עם שפם

"לצוד את היטלר", יום חמישי 22:10, ערוץ ההיסטוריה

באחת ממהדורות החדשות של השבוע האחרון שודרה כתבה שעוסקת בסרט גרמני חביב בשם "הוא חזר", שמתאר את חזרתו של הצורר אדולף היטלר לימינו אנו. באותה מהדורה ממש, כמה דקות קודם לכן, תואר מה שזכה לכינוי "טבח הילדים" לכאורה של דאע"ש - עשרות חמושים עומדים ויורים למוות בכ-200 ילדים.

רוצה לומר, יכול מאוד להיות שאת אופנת העיסוק המחודש בצורר הנאצי, צריך לראות על רקע עלייתו של רוע מוחלט חדש (מבלי להשוות כמובן בין הנסיבות החברתיות, הדתיות, הפוליטיות והכלכליות השונות לגמרי).

לכל אחד מדורשיו החדשים של הפיהרר יש כמובן זווית ראייה אחרת: הגרמנים הצעירים, רובם ליברליים, נהנים להגות את שמו, כשם שילדים בני 4 נהנים לומר "תחת" בקול רם. אצל בנימין נתניהו הוא נדרש, ביחד עם "יועצו" המופתי, כדי למתוח קו (חסר כל בסיס היסטורי אמיתי) בין איימי העבר לאיומי ההווה.

הדרייב של הסדרה הזאת, כמדומני, הוא דווקא מהמקום שממנו נוצרות סדרות על חייזרים: מה לנו לתהות האם חייזרים מרושעים מן העבר הנחילו לנו את התרבות האנושית הקלוקלת, כשאנו יכולים לתהות האם הקלקול הגדול ביותר שלה עדיין מסתובב (או לפחות הסתובב בשעה שהכול סברו כי התאבד) בשטח?

עיקרה של הסדרה, לפחות בתחילתה, הוא הטלת ספק סביר בתזה המקובלת שלפיה היטלר התאבד בבונקר שלו. העובדה שבינתיים נגבו עדויות המתארות תיאור אמין של השעות האחרונות לחייו, התאבדותו ושריפת גופתו, לא מפריעות לתזה.

העניין האישי שלי בצפייה באפשרות הימלטותו של היטלר דעך די מהר. מה שכן, נתיבי הבריחה של נאצים אחרים, לדרום אמריקה למשל, עניינו אותי יותר, בהסגירם אינטרסים של כל מיני סייענים.

ואגב האחרונים: עם כל הכבוד לתזה שמציגים בכירים בביון האמריקאי, קשה שלא להיזכר שלא מעט פושעים נאצים בעלי ידע בבליסטיקה, למשל, נהנו מאירוח למופת בארצות-הברית של ימי המלחמה הקרה.

* ציון: 8