"אני לא מפיק את עצמי. אני שחקן נטו"

מיכה סלקטר הוא דוגמה לשילוב אולטימטיבי של גנים. מצד האב, השחקן אברהם סלקטר, ירש את האהבה לבמה, ומצד האם, חיה, שעבדה 46 שנים בבנק הבינלאומי, את היכולת העסקית והמודעות הכלכלית. "אולי הייתי טוב יותר כאיש עסקים ואז לא הייתי צריך לערב את הרגש, כמו שקורה כשאני מתלבט בין בחירות של תוכן לבחירות כלכליות", הוא מחייך במראה מצוין, עם נימוסים מעולים ועם כריזמה שהייתה יכולה להפוך אותו בקלות לאליל המונים - מעמד שלא ממש מושך אותו, למרות ההטבות שבאות איתו בעסקת חבילה.

לתיאטרון הגיע בגלל אביו. "הוא לקח לי את אבא מהבית והייתי מוכרח לדרוך במקום שהיה שווה יותר ממני, לבדוק מה זה העולם הזה ששווה יותר מילד".

ואז גם אתה הפכת להורה נעדר, ונזכיר גם שאשתך, אולה שור-סלקטר, היא אחת השחקניות הטובות והעסוקות בתיאטרון הישראלי.

"אין לי את היכולת להיעדר. אני לא מסוגל להיות רחוק משתי הבנות שלי, שמתחילות ללכת לגן רק בגיל שלוש, כי אנחנו רוצים אותן לידנו".

התיאטרון היה שווה את ההיעדרויות של אבא?

"פעם שאלו צדיק, אתה מל"ו צדיקים? והוא ענה, לפעמים כן ולפעמים לא. ככה גם בתיאטרון. לפעמים כן ולפעמים לא, אבל בסך הכול לא הייתי מחליף. אני זקוק למנת הפחד היומית שלי. לפחד שנותן לי את התחושה שאני חי. תיאטרון זה ללכת ערב-ערב על חבל".

אמרת פעם שאיבדת את הרומנטיקה של המקצוע. תובנה מייאשת.

"אני חושב שזה חלק מתהליך התבגרות של כל שחקן. אתה מאבד את הטוטאליות, כי אין שום דבר טוב בטוטאליות. ההתמסרות 'למקצוע', לנשגבות האפית, מתחלפת בהבנה שיש בו מרחב של תפקידים. התשוקה אותה תשוקה, אבל הפחם הופך ליהלום".

למה לא עשית את המעבר מהתיאטרון גם לטלוויזיה, שיכולה לפרנס טוב יותר?

"לפני שנה וחצי עשיתי את הסדרה 'בני ערובה', וכל הזמן פנו אליי בסופרמרקט, ברחוב וגם בעבודה. לא יכולתי לעבור בבוגרשוב, שמלא בצרפתים ובבריטים, ששם שודרה הסדרה בפריים-טיים. הייתה לי הזדמנות להיות יותר מפורסם, אבל החלטתי הפוך".

למה?

"כי אהבתי את התיאטרון. כשבמאי גדול הציע לי להוביל סדרה, הייתי באמצע הפקה, וכשסירבתי בגלל הלו"ז, צעק עליי מפיק מוערך שלא עושים כזה דבר, כי הזדמנויות כאלה לא מפספסים".

בדיעבד, אתה מצטער?

"לא. לא קל לחיות כמפורסם. הפרטיות חשובה לי. זה גם לא שאני לא רוצה להתפרסם, אבל אני לא עובד בזה. אני לא הולך להשקות ולאירועים, אני לא מפיק את עצמי. אני שחקן נטו".

זה עדיין עובד היום, להיות "שחקן נטו"?

"עובדה שזה עבד לנו עד היום. גם לעבוד 22 שנים רצוף במקצוע, זה הישג לא מבוטל. וזה לא אלמנט של מזל, אלא של עבודה קשה. רוב התפקידים שלי ראשיים, המיליה של התיאטרון מכיר ומעריך אותי, אז הוא לא הקהל של הטלוויזיה שייגשו אליך, אלא יסתכלו מהצד ויהנהנו".

ומה עם פרנסה?

"התפרנסתי לאורך השנים האלה לא רע, 18 מתוכן כפרילנסר ותאמיני לי שדאגו לשלם לי טוב. הייתי חמש וחצי שנים בהבימה, עשר בקאמרי, שש וחצי בבית לסין וחזרתי לקאמרי בהסכם קיבוצי".

למה?

"למה חזרתי לקאמרי? כי זה הבית שלי".

אז למה עזבת?

"בגלל סוג של מינוף כלכלי. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל היו חילוקי דעות. מה שחשוב, שקיבלו אותי באהבה בחזרה".

ולמה כשכיר? המשכורות נמוכות מאלה של פרילנסרים.

"זה לא ממש מדויק. יש כאלה שמשתכרים כפרילנסרים סכומים זעומים ויש חברי אנסמבל שמרוויחים יפה מאוד. כרגע, כשכיר, אני חושב שאוכל לבחור תפקידים איכותיים יותר, ועם הוותק והדרגה זה מצטבר. הרבה פרילנסרים במקצוע שלנו, שמרוויחים המון, לא יודעים לשים כסף בצד. לי תמיד היו פנסיה, חיסכון, משהו בצד. את השנה וחצי האחרונות בניסן נתיב, כשלא יכולתי לעבוד בגלל הלימודים, מימנתי מכסף שהרווחתי לפני הצבא".

סיכמנו כבר שאתה איש עסקים מפוספס.

"לא סתם מפוספס. מצוין. יכולתי להיות נדל"ניסט. הבחירות הנדל"ניות של אולה ושלי לאורך הדרך הוכיחו את עצמן ושדרגו אותנו. בניגוד לחברים שלי, חלקם כלכלנים גדולים מאוד, שלא קנו דירה כשהמחירים היו נורמליים, מצבי הכלכלי טוב יותר. שמעתי לאימא שאמרה לי, תקנה דירה, שיהיה. המשכנתה שלי ל-12 שנים ואני מכופף את הבנק עם העמלות והריביות למינימום. בשבילי זה סוג של סיעור מוחות מהנה".

לא יצא לך לעשות פרויקטים רק בגלל הכסף?

"בוודאי שכן. כשהייתי צריך להכניס את הילדה לגן פרטי ולבית ספר פרטי, אמרתי לעצמי, תתאפק במשך שנה וחצי ותעבוד. השלמתי עם הוויתורים האלה כשנולדו לי הבנות והנה, בסוף, עשיתי סיבוב של 360 מעלות, דרך כל התיאטראות הגדולים, וחזרתי להיות שכיר בקאמרי".

שבו עולה בימים אלה ההצגה "כבוד אבוד".

"מחזה שהוצג בברודווי וזכה בפוליצר, ומתרחש אחרי נפילת התאומים, ועוסק במוסלמים, יהודים, נוצרים, פוליטיקה ומה שביניהם. עורך דין מוסלמי-פקיסטני מצליח, אמריקאי לגמרי, שעובד בפירמת עורכי דין של יהודים ונשוי לנוצרייה, עומד להתמנות לשותף במשרד. מפגש של תרבויות שהוא פצצה שמעלה שדים, גזענות ודעות קדומות. אני משחק את אוצר האמנות היהודי. עם המראה שלי, פקיסטני אני לא יכול להיות".

המחזה מאוד פוליטי.

"הוא גם פוליטי, אבל בעומק הוא מאוד אנושי ורגשי. הוא לא אומר תבחר כך או אחרת, אלא מציג שאלה. אמנות לא חייבת להעביר מסר חד-משמעי".

תגיד את זה לשרת התרבות.

"לצערי, חיץ ופילוג הוא לחמם של רוב הפוליטיקאים. כשאתה עושה כל-כך הרבה רעש, לא מקשיבים לך, בטח אלה שאתה צריך לשכנע. יש לנו בעיה אנושית שהמחזה מעלה, שאנחנו לא מסוגלים להכיל מיעוטים".

גם בארץ זה קורה, לצערנו.

"אבל באירופה יש שכונות שלמות שבהן המוסלמים הם רוב, ומסוכן להסתובב שם, מה שאצלנו לא קיים בדרך כלל. זה מדהים, אבל אצלנו, עם גל הטרור, יש יותר דו-קיום משם, למרות שאנחנו לא עושים הרבה כדי שיהיה שוויון בין האוכלוסיות".

איפה אתה ממוקם פוליטית?

"אני איש שמאל ולא פוחד לדבר על זה, אבל אני לא חושב שדעתי הפוליטית כאמן חשובה יותר מזו של נוירולוג. למה פונים לאמנים של פריים טיים? רוצים אמנים, לכו לעמוס עוז ולדויד גרוסמן, אמנים גדולים באמת".

אתה לא אמן גדול מספיק?

"אני אומר את מה שאני חושב, אבל אני לא אורים ותומים. אני יכול לחנך את הבנות שלי ולריב עם הימנים במשפחה. אני לא אהיה המירי רגב של השמאלנים".

היית יכול לעבוד בחו"ל, רחוק מכל זה?

"בקלות, אבל אני מחובר לשפה ולמקום. הייתי אמור לעשות עם מוני מושונוב סרט בבולגריה שהתקבל לאוסקר, אבל לא שחררו אותי מבית ליסין. הרבה פעמים אני מפסיד פרויקטים בגלל זה".

עוד מעט יצא סרט הילדים "אבוללה" שבו אתה מופיע.

"שהוא חלק מפריחת סרטי ילדים ישראלים מבורכת. שיחקתי גם בסרט 'טוביאנסקי', שעסק בפרשה היסטורית על הוצאה להורג של מישהו שנחשד בבגידה והתברר שאינו בוגד, ואין לי ספק שאני הולך לביים בשנה-שנתיים הקרובות. אני יכול להנחות בצורה מצוינת, שזו מעלה של במאים שהם גם שחקנים, ואני גם אחזור לכתוב. כתבתי תסריט לסרט 'בת קול', אבל מאז שהבנות נולדו, לא היה לי את הזמן לזה. עכשיו הקטנה תיכנס לגן, יהיו לי בקרים פנויים ואחזור לאהבה הקטנה הזאת שלי".

אישי: 46, נשוי 2 לשחקנית אולה שור-סלקטר, מתגורר בתל אביב

השכלה: הסטודיו של ניסן נתיב

קריירה: תיאטרון לאחרונה: "כבוד אבוד (מגדלי התאומים)", "גורודיש" (הקאמרי), "אנדה", "רוחל'ה מתחתנת", "אז בפראג" (בית ליסין). קולנוע: "ההסדר", "ג'ירפות", "טוביאנסקי". טלוויזיה: "מעורב ירושלמי", "טירונות", "סיטון", "בני ערובה"

עוד משהו: אביו, השחקן אברהם סלקטר, היה צריך לסטור לו בצילומי "הגרעין הקשה". זו הייתה הפעם היחידה שהרים עליו יד