מי יגן על אירופה

רמז: לא האירופים. מי ישמח לבוא לעזרתם? לא אובמה ברק, אלא פוטין ולדימיר

מתקפת טרור בפריז / צילום: רויטרס
מתקפת טרור בפריז / צילום: רויטרס

האירוניות של הימים האלה מתמצות בקואליציות הנרקמות למלחמה בדאע"ש. צרפת, לאחר ששמעה את ברק אובמה מבטיח שלא להציב אף חייל אמריקאי אחד בקו האש, מכוננת שותפות צבאית עם רוסיה.

הנשיא פוטין מעמיד נושאת טילים רוסית בים התיכון לרשות הצרפתים. ראש ממשלת איטליה תומך בכל לבו ביוזמה הרוסית לכונן ברית רב-לאומית "בנוסח הקואליציה שלחמה בהיטלר". בהיטלר? באמת? אילו משטרת צרפת הייתה עוצרת שלושה טרוריסטים מבעוד מועד לא היה מתרחש טבח בפריז. קצת קשה להיזכר מתי היה מספיק לעצור שלושה נאצים, כדי למנוע את מלחמת העולם השנייה.

אם נגייס את מצב הדעת הרגיל ברוסיה, זה הממציא תיאוריות קונספירציה חדשות לבקרים, נצטרך להניח שידה של רוסיה עצמה הייתה בתכנון הטבח בפריז. זו כמובן שטות גמורה, ואין כאן אפילו קצה-קצהו של רמז של הסכמה. אבל ברוסיה עצמה רווחה תיאוריית קונספירציה ב-1999, שייחסה לולדימיר פוטין את סדרת הפיצוצים בבנייני מגורים בערים רוסיות. הפיצוצים ההם העניקו לפוטין, אז ראש הממשלה של בוריס ילצין, את התירוץ הנחוץ לפתוח מלחמה שנייה נגד הצ'צ'נים. המלחמה ההיא הזניקה את הפופולריות האישית שלו, ופתחה לפניו את הדרך לקרמלין, שלושה חודשים ופחות לאחר שהתחילה.

שנתיים בדיוק אחר כך, פוטין היה אחד המנהיגים הזרים הראשונים שמיהרו לניו-יורק, להתייצב לצד ג'ורג' בוש בחזית המגדלים התאומים העשנים. בוש היה אסיר תודה, והתקשה להשתחרר מן המאסר שנים אחר כך, גם לאחר שהתחוור אופיו של משטר פוטין, והתבררו מגמותיו הבינלאומיות. רוסיה המבודדת, החשודה, המוקצה מחמת מיאוס, חוזרת ומוצאת ניחומים בחיקה של קואליציה נגד מישהו מבודד, חשוד ומוקצה אפילו יותר ממנה.

סקר דעת קהל ברוסיה הראה עוד לפני התפוצצות המטוס הרוסי בשמי סיני, כי הפופולריות של פוטין גדלה בהשפעת החלטתו לאסור מלחמה על דאע"ש. עכשיו, לאחר סיני, הרוסים מוכנים אל-נכון למבצע נקם ושילם, "בגרטיון" מס' 2 בחולות סוריה ("בגרטיון" מס' 1 טיאטא את הגרמנים מאדמת ברית המועצות ב-1944).

"אילו היטלר היה פולש לגיהינום"

שום ארץ אירופית אינה יכולה להשתוות לרוסיה, או לאמריקה, ביכולת הפריסה של כוחות יבשה. האירופים היו שחקני-משנה לא רק באפגניסטן ובעירק, אלא אפילו בבוסניה ובקוסובו בשנות ה-90, בחצרה הקדמית של אירופה. כביכול, לא היה על האירופים אלא לעלות על רכבת ממינכן או מווינה, כדי להגיע אל שדות הקרב של יוגוסלביה. אפילו בזה הם לא יכלו לעמוד. חיילים הולנדיים משועממים הסגירו 8,000 גברים מוסלמיים לסרבים, לצורך השחיטה ההמונית הגדולה ביותר באירופה מאז מלחמת העולם השניה.

עכשיו אפשר להעלות על הדעת אפשרות, שהאירופים יהיו שחקני-משנה בקואליציה שתנהיג רוסיה. זה יהיה נצחון היסטורי לפוטין, והוא ידחק את אמריקה אל השוליים. זו תהיה תחילת ההתמוטטות של הקואליציה לטובת אוקראינה באירופה. שורה של משתתפים בקואליציה הזו ממילא נמצאים בה רק כמי שכפאם שד (האיטלקים, למשל).

היטלר או לא היטלר, אפשר כבר לשמוע את צלילי נאומו של צ'רצ'יל בבית הנבחרים בלונדון, יוני 1941, לאחר פלישת גרמניה לרוסיה: "אילו היטלר היה פולש לגיהינום, הייתי אומר היום כמה דברים בשבח השטן". האנטי-קומוניסט הבולט ביותר של דורו נעשה בעל בריתו הקרוב של סטאלין, מפני שהיה להם אויב איום משותף. היטלר נעשה האליבי של המערב להתעלם באופן שיטתי מפשעי סטאלין. דאע"ש אינה גרמניה הנאצית, ופוטין אינו סטאלין, אבל האנלוגיה בעינה עומדת, לפחות יחסית.

הנשכרת השנייה ממרחץ הדמים בפריז היא אירן. איזוהי צדקת, שמלאכתה נעשית בידי אחרים. ארה"ב שיחררה אותה מסדאם חוסיין, רוסיה ושותפים אירופיים זוטרים ישחררו אותה מדאע"ש, והיא תהיה חופשית ליזום את הפגישה המיוחלת עם האויב הציוני בין מטולה לראש הנקרה. הגשר היבשתי בין טהרן לביירות הוא עכשיו עוד יותר בלתי-נמנע ממה שהיה לפני פריז.

הציר הרוסי-אירני להצלת בית אסד מתרחב עכשיו למעשה, אם גם לא להלכה, לרעת האינטרסים של ישראל. דאע"ש מעולם לא היה האויבת העיקרית של ישראל, גם אם יש לה השפעה מקצינה על ג'לג'וליה. היא אמנם אויבת מרה, העלולה לגבות הרבה דם ודמעות, אבל הסכנה הנשקפת ממנה אינה מתקרבת כלל אל האיום האירני.

נא להתבצר בבתי הקפה

לאחר פריז, באופן בלתי נמנע, הפרופורציות האירופיות מתעוותות. אוסף של קנאים אסלאמיים רצחניים בדירה ברובע סן דני נראים עכשיו האויבים המושלמים ביותר של אורח החיים המערבי. נשיא צרפת זימן אליו ראשי ערים ומועצות, כדי להטעים באוזניהם, בשידור טלוויזיה חי, עד כמה חשוב להוסיף וליהנות מן החיים. חלילה לצרפתים מלחדול לבקר בבתי קפה, במוזיאונים ובמגרשי ספורט, הוא אמר. "הטרוריסטים גונבים את חייהם של אנשים חפים מפשע, והם רוצים להשעות את חיינו".

כמובן, הצדק אתו. הטרוריסטים אמנם רוצים להלך אימים. זו מהותו של טרור, זה אפילו פירוש המלה "טרור". אבל איך מתיישבת הקריאה להמשיך את שגרת ה-joie de vivre - הנאת החיים - עם ההכרזה, ש"צרפת נמצאת במלחמה"? במלחמה, אנשים אינם נקראים להתבצר בבתי הקפה שלהם, אלא לנהור בהמוניהם אל לשכות הגיוס, ולהתאמן שעל מנת לסכן את חייהם לטובת שגרת חייהם של אחרים. בתי קפה ומוזיאונים, מועדוני לילה ותיאטראות לרוב היו פתוחים בפריז כמעט ללא הרף בזמן כיבושה בידי הנאצים. זה לא הפך את החיים בפריז לנורמליים או לחופשיים.

לאירופים אין כל חשק להיקרא אל הדגל. למען האמת, הם איבדו את החשק הזה בדיוק לפני מאה שנה, כאשר סבי-סביהם נלכדו בחפירות מלחמת העולם הראשונה. כשהוכרזה המלחמה, המוני אירופים נהרו בשמחה גלויה אל לשכות הגיוס. קרנבל של פטריוטיות ושל מיליטריזם התנהל מפטרבורג, עבור דרך ברלין ומינכן, וגמור בפריז ובלונדון. אז, הציפייה הכללית הייתה למלחמה קצרה ורבת-תהילה, או לפחות קצרה יחסית. איש לא שיער שעשרה מיליון חיילים ייפלו במלחמה שתימשך ארבע שנים יותר, והיא רק תכין את הקרקע למלחמה קודרת וקטלנית ממנה, רבע מאה אחר כך.

חוסר רצונם של האירופים להתגייס לטובת ביטחונם שלהם היה מוטיב רגיל בימי המלחמה הקרה. חצי מיליון חיילים אמריקאיים עמדו בין הצבא הסובייטי ובין שאר אירופה. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 התפתחה תנועה עממית אנטי-אמריקאית סביב ההתנגדות לשדרוג הטילים הגרעיניים של ארה"ב באירופה. המונים צרו על בסיסי צבא אמריקאיים, התנגשו עם כוחות הביטחון, ודרשו פירוק מלא וחד-צדדי של הנשק הגרעיני. בדרך-כלל הם נמנעו מלהציב דרישה כזאת לברית-המועצות, אם מפני שהיו נאיביים, ואם מפני שהעדיפו את הצד הסובייטי במלחמה הקרה.

מארסייז בוומבלי

הקריאה להתפרקות חד-צדדית מנשק גרעיני חזרה אל סדר היום הבריטי. זו דרישת המנהיג החדש של מפלגת הלייבור, שהוא, לפחות תיאורטית, ראש-ממשלה בפוטנציה. זו גם דרישת המפלגה הלאומנית השולטת בסקוטלנד, שעל אדמתה מוצבים טילי הטריידנט הבריטיים. הצרפתים מוסיפים לדבוק בדוקטרינה הישנה של כוח הרתעה גרעיני (אני עוסק בזה ברשימה נפרדת, במגזין סוף השבוע של "גלובס").

הפרלמנט הבריטי אסר בשעתו על ממשלת דייוויד קמרון, בהרכב הקואליציוני הקודם שלה, להפציץ את דאע"ש בסוריה. זו הייתה טעות, שעליה התחרטו אפילו חלק מן השותפים לה. מעמדו של קמרון התחזק מאז, והוא עומד עכשיו בראש ממשלה חד-מפלגתית עם רוב פרלמנטרי. אבל מהיותו מלומד לקחי טוני בלייר ומלחמת-השווא בעירק, קמרון אינו מוכן לצאת למלחמה בלי תמיכה מפורשת של הפרלמנט ושל דעת הקהל.

דעת הקהל בבריטניה, כמו בכל ארץ אירופית אחרת, יצאה השבוע מגדרה להביע אהדה לצרפת. מרעיש היה החיזיון של איצטדיון וומבלי עומד על רגליו לשיר את המארסייז, או לפחות להצדיע לאלה השרים אותו. איצטדיוני כדורגל אנגליים בדרך כלל אינם זירה של אחווה חוצת-גבולות ושל אמפתיה כלפי שכנים. אוהדי כדורגל אנגליים אוהבים לשנוא, בייחוד זרים, בייחוד זרים שאפשר להרעיף עליהם כל דעה קדומה באוצר האסוציאציות של מעמד בינוני נמוך או כחול-צווארון.

צרפת והוועד הערבי העליון

אי-אפשר לפקפק בכנות האהדה לצרפת, בייחוד כאשר היא מתיישבת עם דעות קדומות נגד מהגרים שחומי עור. אני קורא שמוחמד ברכה, יושב ראש ועדת המעקב העליונה של "הפלסטינים אזרחי ישראל" התלונן אתמול שבנימין נתניהו ניצל את הגל האנטי-אסלאמי בעולם, כדי להוציא את הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אל מחוץ לחוק. אבל בעוד ישראל התמהמהה שנים ארוכות בסגירת הסניף של האחים המוסלמים, נשיא צרפת, הפתוחה והנאורה, הודיע למחרת הטבח בפריז שהוא נוטל לעצמו את הזכות לסגור כל מוסד שיתייחס בסובלנות לטרור. בהגדרה הזו כלולים מסגדים ומרכזים קהילתיים, ומי יודע מה עוד.

הדמוקרטיה הישראלית אמנם נשחקת במאבק נגד הטרור, אבל מצליחה להישמר בנסיבות שהיו מעמידות דמוקרטיות אירופיות במבחן, וכבר הכשילו את הדמוקרטיה האמריקאית לאחר ספטמבר 2001. לא התנועה האסלאמית בלבד הייתה מועמדת לסגירה בצרפת, אלא אפילו הוועד העליון של ברכה, הדוחה קריאה להביע נאמנות למדינה ("קודם כל המדינה צריכה להיות נאמנה לנו", הוא אמר ל"מעריב" ב-26 באוקטובר).

נשיא איטליה דיבר אתמול ברהיטות מעוררת הערצה בזכות הצורך להגן על אירופה מבלי לוותר על חרויותיה. סרג'יו מאטארלה, משפטן חוקתי רב-אנפין, אמר את הדברים בפירנצה, בירת הרנסנס, ערישת ההומניזם. הבה נגן על "אירופה שלנו", הוא אמר, מפני "ניסיון להתחיל מלחמה גלובלית באמצעים חסרי תקדים".

הבה נתאחד בנחישות, הוא אמר, "כדי לחזור ולאשר את עקרונות ההומניזם". את ביטחונם של תושבי אירופה יש להבטיח "מבלי לוותר על החרויות שבהן זכו... אין אנחנו יכולים לבער שנאה אם נניח לשנאה הזו לחדור אל תוך חיינו ואל הציוויליזציה שלנו".

דברים כדרבונות, הראויים לכל קתדרה של מטיף בכנסיה, אולי אפילו לבמת הדרשן במסגד. אבל לא לגמרי ברור באיזה אופן אפשר לכלול אותם בהוראות מבצעיות לכוחות הביטחון ללכוד טרוריסטים מבעוד מועד.

המבחן הגדול של העולם החופשי ממשמש ובא: ביטחון אישי לעומת חירות. לרוע המזל ולמרבה הפחד, כאשר ברירה כזאת הוצבה בהזדמנויות קודמות, התוצאה לא הייתה תמיד רצויה.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny