במהלך הקריירה שלה היא הייתה גם סוחרת אמנות. "התמחיתי באמנים ישראלים צעירים, הבנתי שזה לא בשבילי. זה היה מסחר עם אוכלוסייה שקונה תמונה ב-5,000 דולר, שצריכה להתאים לצבע של הספה. זה כיף כשאת עושה עסקה טובה, אבל זה משאיר אותך ריקה".
את חוויית הריקנות הזאת מנסה דליה שלף, 53, למלא במיזמים בעלי אג'נדה חברתית. הראשון הוקם ב-1998. מינרווה, בר מיתולוגי שהפך למוסד, משך אליו את הקהילה ההומו-לסבית ולא מעט סטרייטים, ושרד 11 שנים, כמעט נצח במושגים של תל אביב. "בשנים הראשונות היו במרתף גלריה וחנות ספרים שעסקו רק בזהות מינית", היא מספרת. "זה מיצב את מינרווה לא רק כמקום בילוי, אלא כמקום עם אג'נדה תרבותית לקהילה ספציפית. מינרווה הייתה קודם כל לנשים, אבל הייתה שם אווירת חופש. סגרת את הדלת והרגשת חופש. גם נשים דתיות היו מגיעות. הסלוגן שלנו היה 'לסביות, גייז וחברים אחרים'".
איך ייצרת את הערך הייחודי שלו?
"את יוצרת את זה על ידי כך שאת פונה בלוקיישן מסוים לקהילה שיש לה מכנה משותף, תחומי עניין משותפים. אם זה היה רק בר, הוא לא היה נהפך למוסד. זה היה מקום של פתיחות וחופש. הפתיחות של מינרווה אפשרה גם לבי-סקסואלים ולסטרייטים חופש לא לחפש הגדרות. יש משהו באי ההגדרה שמעניק פתיחות, כי הקהילה ההומו-לסבית הייתה אז מאוד סגורה בתוך עצמה, היו מסיבות וערבים לנשים בלבד. אצלנו אף פעם לא היה בלבד".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
