מתווה הגז: הדיון הציבורי האלים והרדוד הפך כל תומך למושחת

הבעיה מס' 1 עכשיו בגז: המדינה צריכה להיות שקופה בתמלוגים; אין מידע מסודר, הגיע הזמן שיהיה ■ דעה / אלי ציפורי ועמירם ברקת

איתן כבל / צלם: תמר מצפי
איתן כבל / צלם: תמר מצפי

פסטיבל הגז יצא לדרך בשבוע החולף בוועדת הכלכלה, בתוך מיחזור הטענות של בעד ונגד וטחינתן עד דק. איתן כבל, יו"ר הוועדה, זכה לכמה וכמה ראיונות תקשורתיים מפרגנים שבהם הכריז על דיונים "רציניים" ו"עמוקים", דרך אחרת ואלגנטית לומר שרוב הדיונים הם בעצם דיוני סרק, דיוני ראווה או חילופי צעקות כדי לתפוס עוד כותרת בעיתון.

את ההתנגדות למתווה הגז אפשר לסכם במסר אחד שניסו לשווק: "הממשלה נכנעה למונופול". הנימוקים בעד המתווה מורכבים יותר, שקולים יותר. פשרניים, אך מציאותיים. בסופו של דבר המתווה הוא האופציה הממשית היחידה שנמצאת היום על השולחן.

מתנגדי המתווה לא הציגו הצעה רצינית אחת. היחיד שטרח לבנות משהו שנראה כמו מתווה חלופי היה השר להגנת הסביבה אבי גבאי, אבל הניסיון לבחון את ההצעה שלו לעומק - שנעשה רק כאן - חשף את העובדה הבעייתית שגבאי מציע לבטל את חוק ששינסקי, וזה אומר לחזור חמש שנים אחורה ולאתחל את היחסים עם חברות הגז. השר גבאי הציע לבטל למעשה את חוקי ששינסקי ולהטיל מס בלו על הגז (כמו בדלק). ההצעה שלו החליפה צורת מס אחת (המחושבת על בסיס הוצאות ורווחיות) בצורת מס אחרת, פשוטה יותר (מס על המחיר). בדיעבד, גבאי אולי צודק, אבל מה שהוא מציע איננו מעשי. לפתוח מחדש את מה שכבר נחתם וחוקק ועליו כבר נבנו השקעות במיליארדי דולרים יגרום נזק יותר משיביא תועלת.

לכן המתווה ה"חלופי" שכל מתנגדי המתווה הנוכחי נתלים בו הוא למעשה הצעה דמיונית במצב שנוצר, אבל לפחות גבאי מודה בדבר שמתנגדי המתווה מתקשים להודות בו: מסי ששינסקי, שהם עצמם דחפו אליהן ותמכו בהם באופן גורף, הם פקטור חשוב במחיר הסופי של הגז לצרכנים.

שאר מתנגדי המתווה ויתרו על העבודה הקשה ולא הציגו שום אלטרנטיבה. הם בחרו בדרך הקלה: לזעוק שמרמים את הציבור, גוזלים אותו וחוגגים על חשבונו. זה יישמע תמיד אמין יותר, חד יותר ומשכנע יותר. כולנו שונאים לצאת פראיירים ו"אל תסמוך על אף אחד" היא העצה הכי טובה שקיבלנו לאורך חיינו כאן. אמון? זו מילה מגונה.

את הפוטנציאל הזה הבינו היטב כמה מומחים בעשיית יחסי ציבור לעצמם. הם שיווקו לציבור את הסיפור שהוא רוצה לשמוע: שמישהו עשיר וחזק חוגג על חשבונו ושהממשלה עובדת בשביל הטייקונים. הם תיבלו במספרים דמיוניים ומצוצים מהאצבע, ציירו גרפים, זרקו כמה מונחים מקצועיים ויצרו רושם שהם מבינים משהו במשק הגז. והיו גם שקרים עם ריח של עלילת דם. לא, היזמים לא קיבלו מהמדינה מאגרי גז בשווי טריליון שקל. הם קיבלו רישיונות לחפש גז בים. על חשבונם ועל אחריותם. הם לקחו את הסיכון והצליחו, גם אם השתמשו, כנהוג בשיטה הקפיטליסטית, בכספי ציבור. הם לא קיבלו שום מידע סודי מתחת לשולחן. כל מי שרצה היה יכול לפנות למשרד האנרגיה ולהתמודד על רישיון.

נכון, לאף אזרח רגיל אין 50 מיליון דולר למימון קידוח - אבל בדיוק לשם כך נוצרה השותפות הרשומה, כלי מיוחד שמאפשר לכל מי שאיננו בעל הון לגייס מימון לקידוחים בענף חיפושי הגז דרך הבורסה. לכן כל הזועקים היום מרה "איך נתנו להם רישיון בחינם?", והמתלוננים שתשובה קיבל את המאגרים "על מגש של כסף" - צריכים לשאול את עצמם ביושר: אם הייתה כזו בוננזה, אם באמת היה אפשר לקבל מאגר גז על מגש של כסף או זהב, אז למה רק דלק, נובל ועוד שתיים-שלוש חברות קטנות היו שם? איפה היו כל היזמים המוכשרים האחרים שפועלים כאן? איפה הייתם אתם?

 

אבל לוחמי הצדק אינם מצטיינים בהגינות או ביקורת עצמית. הם עשו סיבוב על הזעם ורכבו על גלי המחאה קדימה במעלה הקריירה. לוחמי הצדק קיבלו, לצערנו, גם פטור מביקורת. עיתונאים, יוצרים ומבקרי תקשורת, נאורים ופלורליסטים לכאורה, התגייסו לקמפיין דה-לגיטימציה של כל בעל דעה שונה. או שאתה בעד הציבור או שאתה מושחת - זו הייתה רמת הדיון שהתנהל כאן. דיון ציבורי אלים, לא-סובלני, רדוד ומשולהב.

כל זה לא אומר שמתווה הגז הוא פתרון מושלם או אפילו מוצלח במיוחד. נובל האמריקאית מקבלת מהמדינה הטבות משמעותיות: הכשר להפעלת שני מאגרי הגז העיקריים של ישראל, הבטחת יציבות רגולטורית, הקלות בתחום המיסוי וייצוא הגז. בתמורה מקווה המדינה שנובל ודלק יצליחו לסגור עסקאות ייצוא גדולות ללקוחות במצרים, שיאפשרו לקחת מהבנקים את המיליארדים הדרושים לפיתוח מאגר לוויתן, אבל האם העסקאות באמת עומדות לפני סגירה, כפי שטוענים היזמים? הממשלה לא יודעת.

ממשלת נתניהו עשתה כמה דברים פסולים בקידום מתווה הגז. הניסיון להבהיל את הציבור באמצעות האיום האיראני, למשל, היה דמגוגיה זולה. הטענה שהגז הישראלי יציל את משטרו של הגנרל א-סיסי במצרים נשמעת רצינית כמעט כמו הטענה שהגז המצרי (שסופק לישראל בשנים 2009-2012) חיזק את משטרו של בנימין נתניהו. אם כבר, אז דווקא התוצאות העגומות של ההסכם ההוא עם המצרים, שהתפוצץ לנו בפנים תרתי משמע, היו צריכות לשמש תמרור אזהרה לעסקאות עתידיות עם שלטונות מצרים. בין קולות הביקורת הרבים על המתווה נשמעו גם טענות ענייניות על הסדרה לא מספיק מקצועית ואפילו חפיפניקית של נושאים חשובים אבל פחות "סקסיים" בדעת הקהל כמו קידום השקעות במשק המקומי, הגנת הסביבה הימית מדליפות ומיסוי.

הוויכוח על מתווה הגז גם הציף מחדש נושאים הראויים לדיון ציבורי: המעבר השיטתי של בכירי האוצר, המשטרה ורשויות הרגולציה לתפקידים בכירים בקבוצת דלק של יצחק תשובה, התספורת שעשה תשובה למחזיקי האג"ח של דלק נדל"ן בהיקף של 1.5 מיליארד שקל (כתבנו פה בעבר שהוא צריך להצהיר על החזרת הכסף הזה, אף שאין לו חובה משפטית), בעוד הוא מצפה להרוויח מיליארדים ממכירת הגז. שתיקתה של הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר רונית קן, שלא התערבה בעסקת לוויתן ומונתה שלוש שנים לאחר פרישתה לדירקטוריון רציו - השותפות שעמדה מאחורי אותה עסקה בעייתית. כל אלה תופעות פסולות, מטרידות - אך אינן קשורות להחלטה על מתווה הגז.

ועדיין, אחרי כל השימועים וההפגנות והדיונים והתחקירים והסדרות, ואחרי שחפרנו וקדחנו והעלינו כל פרט בעייתי וחשד לעבירה, נותרנו עם חלופה ממשית אחת ויחידה - וזו בעצם השורה התחתונה. נכון, היינו רוצים שתפעל כאן חברת נפט לאומית, כמו בנורבגיה, ושלא נהיה תלויים בחברות זרות באופן מוחלט. אבל אף גוף ממשלתי לא מוכן לקדם את החזון הזה. פיקוח מחירים נשמע לנו אטרקטיבי (למרות הניסיון הבינלאומי הרע) אבל הניתוח שערכנו כאן - היחיד שנערך עד היום בתקשורת - העלה שפיקוח כזה יצליח להוריד בין חצי דולר לדולר ממחיר הגז, ויוזיל את מחיר החשמל בלא יותר מ-10%. הליכה לבית הדין להגבלים עסקיים ואולי גם לבוררות בינלאומית לא נראית לנו אלטרנטיבה של ממש. גם נובל, מצדה, יודעת שאף חברה רצינית לא תציע לה מחיר אטרקטיבי תמורת המאגרים שלה בישראל בתקופה קשה כל כך בשוק הגז. הקשר בין ישראל לחברה האמריקאית הוא קשר של תלות הדדית. צריך להכיר בכך ולנסות להוציא מזה את המיטב.

דבר אחד ראוי שייעשה אחרי שהמתווה יעבור באופן סופי. כיוון שנזרקים מספרים לאוויר על חלק המדינה בהכנסות מאגרי הגז מ-40% ואף פחות מכך, ועד 60% ו-70%, המדינה חייבת להיות שקופה לחלוטין בהכנסותיה ולדווח עליהן באופן מסודר מדי שנה.

כל מספר שנזרק עתה הוא אחיזת עיניים וגניבת דעת משום שמדובר בחישובים עתידיים, על פני 20-30 שנה, שתלויים ברמת מחירים כזו או אחרת וברווחיות הנגזרת ממנה, שהרי ששינסקי הוא מס על רווחי יתר. אחריות המדינה, כאמור, היא להציג לציבור באופן ברור את הכנסותיה מדי שנה ממסי חברות, תמלוגים ומסי ששינסקי (החל ב-2019). וזו לא משימה קשה, הרי המדינה מדווחת כמה תמלוגים היא מקבלת ויודעת, דרך רשות המסים, מהם מסי החברות ובעתיד גם היטל ששינסקי. המדינה חייבת גם להציג מדי שנה את אופן חישוב חלקה (החישוב הוא לא בדיוק מההכנסות ברוטו).

הנתון היחיד ששקוף כרגע הוא גובה התמלוגים, כפי שהוא מופיע מדי שנה בדוח הכספי של הממשלה שמפרסמת ההחשכ"לית ומדווח על ידי משרד האנרגיה. מהדוח הזה עולה שב-2014 הניב מאגר תמר תמלוגים בהיקף של כ-689 מיליון שקל לעומת כ-423 מיליון שקל בשנה הקודמת. מה עם מסי החברות? ומה עם מסי ששינסקי העתידיים? אין מידע מסודר. הגיעה העת שיהיה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988