אין אמפתיה

ינון מגל הגה בזמנו את הסלוגן "קודם כל ישראלי". כדאי שנהיה קודם כל בני אדם

רחלי רוטנר / צילום מסך מתוך הפייסבוק
רחלי רוטנר / צילום מסך מתוך הפייסבוק

לא פראיירית

זה יהיה נורא לא פופולרי להודות בזה, אבל התגובה הראשונה שלי לקריאת הפוסט של רחלי רוטנר על ינון מגל הייתה הבעת אמפתיה ורחמים לאיש. הוא התנהג במסיבה ההיא כמו אידיוט, חשבתי, אבל למה אשתו והעולם כולו צריכים לקרוא על כך עכשיו?

אפילו נברתי בדף הפייסבוק שלה, בחיפוש אחר פריט לבוש או חצי מבט שיסגירו שהיא לא פראיירית, ואולי גם לה יש חלק בזה שהוא התנהג כמו אידיוט. וכן, אני מתבייש בזה עכשיו, אבל מוכן לשים על השולחן ח"י שקלים שגם חלקכם עשו זאת.

ואז הגיעו העדויות הנוספות, שתיארו התנהגות שחוזרת על עצמה. וכשאתה מתנהג ככה שוב ושוב, אתה לא אידיוט סדרתי - אלא מטריד סדרתי.

בהמשך הגיעה גם ההבנה שיותר מדי גברים מתייחסים לנשים כאילו היו רק "ציצי ותחת", כלשונה החדה של רוטנר. כשזה קורה במסיבה או ברחוב, זה לא נעים, אבל כשזה מתרחש במקום העבודה במסגרת יחסי מרות, זה כבר פשע.

הגיע הזמן שנשים יחושו בטוחות ולא ירגישו שהן מוכרחות להשיב חיוך מזויף בכל פעם שהמנהל שלהן חוצה את הקווים. זה לא הרס הרומנטיקה, לא מסע פוריטני נגד פלירטוטים קטנים בין עמיתים. הסיסמאות האלה מרגיזות במיוחד כשהן מגיעות מנשים שבוער להן לספר כמה הן חזקות יותר מהאחרות.

ינון מגל הגה בזמנו את הסלוגן "קודם כל ישראלי". כדאי שנהיה קודם כל בני אדם.

שחור ולבן

יש משהו טרגי דווקא בהודעת המשטרה שלפיה העדויות נגד מגל ייבדקו על-ידי יחידה 433. לא משום שאין מה לבדוק, אלא מפני שהמציאות הישראלית הפכה דיכוטומית וקיצונית, שחור ולבן, אין מקום לשום גוון אחר. הכול שפיט, הבנו, אבל לא הכול חייב להגיע לכדי משפט.

איפה ההיבט הציבורי, הנורמטיבי, המקום לשאט-נפש והמקום למחילה או לדחייה? כי בעולם של שחור ולבן, נציגי הפרקליטות עשויים להודיע בעוד שבועיים, אולי חודשיים, שלא נמצאו די ראיות להעמדה לדין. ואז תשמעו את סמוטריץ', ריקלין, "הצל" והחברים אומרים בזה אחר זה: אמרנו לכם. שפכתם את דמו.

זה נורא משעשע שבמפלגת נכבה 2 וכדור בין העיניים נפגעים כל-כך מפוסטים של שתי צעירות בפייסבוק, אבל כך הם יגיבו, ואחריהם גם עם ישראל. ההר הוליד עכבר, זו הכותרת שתיצרב, כי אם אין כתב אישום, אז כנראה שאין כלום.

להאכיל מפלצת

גם ללעוג על נכותה של חברת כנסת זו כנראה לא עבירה פלילית שבסופה כתב אישום, ולכן אורן חזן ימשיך לככב אצלכם בסלון כמעט בכל פעם שתדליקו את הטלוויזיה. המגישים באולפן ישאלו אותו "שאלות קשות" ויעשו פרצוף נוזף, אבל הם שותפים מלאים לבושה הזו, הם גידלו את המפלצת, והם ממשיכים להאכיל אותה.

בזמן שהוא קיפץ בין תוכניות עתירות רייטינג, לא הצלחתי לזהות את אחד הדוברים סביב השולחן. "זה אייל בן-ראובן, חבר כנסת מהמחנה הציוני", לחשה לי תמי מולד חיו, שהתארחה איתי בתוכנית "סוגרים חשבון". מהר מאוד התברר כי גם אורחים רציניים יותר ממני (רובם כאלה) לא זיהו אותו.

טוב, הוא בסך-הכול היה אלוף בצה"ל, אחד המבקרים הקשים של הרמטכ"ל והדרג המדיני במלחמת לבנון השנייה ומנכ"ל עמותת לחופש נולד. סע לבורגס, יא חביבי, תחזור אלינו עם קצת ניסיון אמיתי בחיים.

סיר לחץ

בכל פעם שההסתדרות מכריזה על סכסוך עבודה כללי במשק, כפי שעשתה השבוע, עולה השאלה אם המהלך באמת מחויב המציאות, האם זה לא אקדח לרקה.

נכון, שביתה היא צעד כוחני בהגדרה. אלא שהמחוקק וההלכה הפסוקה העניקו את הכוח הזה לעובדים ביודעין ובמכוון, ככוח מאזן. ההיסטוריה המקומית הוכיחה כי ללא איום בשביתה, ללא סיר הלחץ שמאלץ את הצדדים לשבת ולדבר ברצינות, כלום לא זז.

תשאלו את עצמכם אם הייתם שומעים השבוע על ענייני השכר, הפגיעה האפשרית בפנסיות או בביטוחים הסיעודיים, לולא הכרזת הסכסוך.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן לא המציא את הגלגל, אבל תרשו לנו לנחש שבסיבוב הנוכחי הוא ימצא את עצמו בצד העליון שלו.

שבת שלום.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988