האתגרים של ראש המוסד

יוסי כהן היה בחירה נוחה לנתניהו. העולם שכהן יאלץ להתמודד איתו נוח הרבה פחות

יוסי כהן / צילום: חיים צח-לע"מ
יוסי כהן / צילום: חיים צח-לע"מ

ראש-הממשלה בנימין נתניהו לא הפתיע שלשום עם ההכרזה על יוסי כהן כראש המוסד הבא. הפעם זה היה לו הרבה יותר קל. כראש-ממשלה בקדנציה הראשונה "ירש" נתניהו את ראש המוסד דאז, דני יתום (1996-1998) מיצחק רבין ז"ל. אז זה נגמר באקורדים צורמים, עם התפטרות יתום בעקבות ההתנקשות הכושלת בחאלד משעל, והתסבוכת המבצעית והמדינית שהעמידה בסכנה את השלום עם ירדן.

אפרים הלוי (1998-2002) נקרא מבריסל כמעט באישון לילה, כדי לשקם ארגון במשבר. בקדנציה השנייה "ירש" ראש-הממשלה נתניהו את מאיר דגן (2002-2011), שמונה על-ידי אריאל שרון. גם אז זה נגמר במתח בין השניים שעיקרו: איראן, הארכת קדנציה, פרשת חיסול בכיר החמאס מחמוד אל מבחוח, ועוד אי-אלה עניינים אישיים. ב-2011, היה ראש השב"כ, יובל דיסקין, השם החם, ואפילו הומלץ על-ידי דגן.

אחרי שהאלוף (במילואים) שלמה ינאי סירב לתפקיד, החליט נתניהו לבחור בתמיר פרדו, הקשר של יוני נתניהו ז"ל, במבצע אנטבה. פרדו שהיה סגנו של דגן, עזב שנים קודם בטריקת דלת את הארגון, בשל יחסים מתוחים עם דגן. צריך להדגיש, כי נתניהו עוד לא ידע בשלב הזה מה חלקו של פרדו בפרשת אשכנזי-הרפז. המסמך הוצג לפרדו על-ידי אל"מ (במיל') גבי סיבוני, עוד לפני שהודלף לערוץ השני.

במינוי הנוכחי התנאים היו אופטימליים. ללא משבר מדיני מאיים, ללא ראש מוסד דומיננטי ואהוד, ללא תקיפה אפשרית באיראן. בחירה קרה, שקולה, בעיתוי נוח, ובעיקר - בין שלושה מועמדים ראויים, שכל אחד מהם עבר את מה שבמערכת הביטחון אוהבים לכנות "מסלול ליבה", וגם חשוב - ללא שלדים בארון. בתנאים אופטימליים כאלה, ראש-הממשלה בחר באיש שהכי נוח לו לעבוד עימו. הגיוני ומתבקש.

אם נשתמש במושג שאול מעולם הימייה, יוסי כהן מקבל נושאת-מטוסים איכותית מאוד, שצריכה לשנות כיוון ומהר ככל האפשר. אם היעד העיקרי של קודמיו בשני העשורים האחרונים, היה איראן והשעטה שלה ליכולת צבאית גרעינית, הרי שמאז חתימת ההסכם עם המערב, טהרן כבר אינה סכנה קיומית, ולכן גם לא בהכרח היעד המרכזי. במערכת הביטחון מרבים לדבר על התפרקות מדינת הלאום הערבית, והתחזקות הזהות השבטית, משפחתית, תיאולוגית. במילים אחרות, דאע"ש: בעיראק, סוריה, סיני, לוב ובאירופה. לדעא"ש עוד נגיע בהמשך.

נראה כי המוסד תחת יוסי כהן, כבר לא צריך לרדוף אחרי איראן והפצצה, אלא לעקוב אחרי איראן שמקיימת את ההסכם, שמא לא. המשימה של כהן תהיה לוודא ששלטון האייתוללות לא פותח ערוץ חשאי לגרעין צבאי, מתחת לאפן של המעצמות.

זוהי משימה מורכבת ובעיקר אחריות גדולה, בעידן שחיוכים ולחיצות-ידיים מצולמות, כובשים את לבבותיהן של מדינות נאורות. במילים אחרות, המוסד ואגף המודיעין בצה"ל יהיו אמורים לזהות את מה שאיראן תנסה להסתיר, וביתר שאת.

בנוסף, המשימה של כהן תהיה לפקוח עין על המאמצים האיראניים להשיג השפעה אזורית. איראן שאחרי ההסכם היא איראן ללא סנקציות, ועם הרבה כסף לקנות לבבות חדשים במזרח-התיכון.

ואז יגיע היעד של הדאגה לאיום של דאע"ש. המדינה האסלאמית עצמה, זו שקמה בין סוריה לעיראק, או זו שנמצאת בטריטוריה מצרית, אמנם ידאיגו את המוסד, אבל לא רק. מה שיעסיק את הארגון יהיה בעיקר הרעיון. אסלאם קיצוני שבאבחת מקלדת מצליח לסחוף אחריו אלפי טרוריסטים על פני הגלובוס. ללא אזהרה, ללא הכנה מדוקדקת, ללא פנים, ובעיקר בסביבה תמימה של דמוקרטיות שבעות ונינוחות.

לכן, סביר להניח שהאיום החדש הזה, שמשתנה חדשות לבקרים באופיו, בעוצמתו ובמיקומו, יהיה בין הנושאים הראשונים שאליהם יידרש ראש המוסד החדש. אם תרצו, כבר לא רק איראן בצבע אדום בוהק, אלא 50 גוונים של אסלאם.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 1

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988