מה גרם לאילן גורן להדליק חנוכייה מול פריזאים המומים?

ארצנו, ארץ ציון ירושלים.

המנגינה שנדחפה אל האוויר הדחוס של תחנת המטרו "בסטיליה" הייתה רק המנגינה, ללא הרהוריו של נפתלי הרץ אימבר. מה שמכונה "לחן עממי", והוא אולי גניבה ממלחין צ'כי או רומני, בקע מרמקול קטן שהוצב על רצפת התחנה. מעליו ניצב איש ותקע בחליל פאן ללא רחם. ככה סוחטים חצי אירו מציבור הנוסעים בפריז, הלום פיגועים, מותש מפוליטיקה מזרח-תיכונית ומקומית? כנראה שכן.

המיתרים רטטו מהרמקול. החצוצרות תקעו בפלייבק. החליל הציק בחי. כמו שלט "אין כניסה" ו"התנועה מותרת" שחוברו להם יחדיו.

לא נוח לי עם המנונים, ישראליים ובכלל. מעדיף לחסוך לעצמי קבלות פנים בשגרירויות ובמילא אין יותר מדי הזמנות לאירועים רשמיים מאז שהגחתי מהלופ של כתב חדשות אל העולם. הבעיה היא לא "התקווה", אלא מה שעשו לה. הניצול. הפומפוזיות. הצ'יזיות המשוחה בסכרין.

אבל מה לעשות, שאני תקוע עם המלודיה שמתנגנת באוטומט, כולל העלייה לקראת הסוף. את המילים, שמיוצרות בקריוקי פנימי, אני מחזיק בבטן. לא צריך לשתף את כל העולם בירושלאאאאא-יים, במיוחד שזו של היום שונה כל כך מזו שגדלתי בה, העיר שבה עמלו גננות ומורות ומ"כים על השתלת מילים ומשמעות אחת ויחידה. שלנו שלנו ושלנו. אנחנו אנחנו וגם אנחנו.

היה יהודי בביתך, וצרפתי בצאתך

שנה שנפתחה במוסקבה נסגרת בפריז. את מסעותיי בעולם אני נזהר מלתלות בפוליטיקה. לשינויים בחיים יש הרבה סיבות טובות. אחת מהן, למשל, היא לפגוש כמה שיותר אחרים ושונים. מה שנקרא לצאת ממעטפת הנוחות והחדגוניות. ובכן, עברנו לצרפת כדי, בין היתר, לקחת אוויר מהתעמולה החד-קולית בתקשורת הרוסית. מהחד-גוניות הפוטינית, האפרורית, האוטומטית, הפופולרית ברוסיה, לפחות באופן רשמי.

די לסמלים החבוטים, התחמנים לרוב. והנה, רק נחתנו פה לפני שלושה חודשים, קיבלנו טרור תוצרת בית לפנים. ואיתו דיון נוירוטי והיסטרי על זהות והגדרות. מיהו צרפתי? מיהו מהגר?

כנראה אני. ולפחות על פי חוק - גם משפחתי. ועל כן אני נדרש להופיע אחת לשבועיים ב"פורמסיון סיוויק" - אימון רשמי בערכי וחוקי הרפובליקה הצרפתית בחסות ובניהול המשרד להגירה ואינטגרציה של צרפת. מלמדים אותנו שם שטרור זה לא חוקי, ושאלימות היא לא הפתרון וששוויון משמעותו שאסור להפלות ושלכולנו אותן זכויות, ושאיש לא יכול לגעת בהן כל עוד כולנו מכבדים את החוק. וזו, למען האמת, הרגשה די טובה, לדעת שיש חוקה שתפקידה להבטיח שכולם שווים ושנישאר כך. בתיאוריה, מה רע. אפילו מרשים, ביחס לדמוקרטיות ושאר שיטות ממשל.

אלא שבזימון האחרון להדרכה שכזו, עשיתי טעות של טירון למוד ניסיון. אמרתי למדריכה מטעם הממשלה - ולכל הכיתה יחד איתה - את האמת שלי: אני כולי מבקר כאן. יש בי הכרת תודה על כך שהמערכת הצרפתית מוכנה לקבל אותי כאורח ומאפשרת לי לעבוד ולחיות ולבקר אצל רופא בלי לפשוט את הרגל. מכבד את הערכים הצרפתיים האוניברסליים. מצדיע לחירות ולאחווה. אבל מה, צרפתי אני לא, ודי בטוח שלעולם לא אהיה. אני, מה לעשות, בא מכל מקום - וממקום אחד. מפרפר ברחבי תבל, אבל ישראלי מירושלים. אזרח העולם עם דרכון אחד, ונכון לעכשיו לא מבקש לי דרכון אחר. זה לא עניין של מסמך או חוק או תקנה. אלו, בסופו של דבר, חסרי משמעות. זה עניין של טעם וריח ומוזיקה שמתנגנת מתוך הדנ"א התרבותי.

המדריכה, "ילידת איראן וצרפתייה גאה", נראתה קצת נעלבת ואפילו נזפה בי מול הכיתה כולה. "מיסייה", מדאם שירין שמה, הכריזה בקול פעמונים ובמבטא פרסי, "בביתך שלך תהיה מה שתרצה. אבל בחוצות העיר תהיה צרפתי. ואם צריך, אפילו תשיר את המארסייז, מה יש?".

אחר כך, על ארוחת צהריים במזנון סיני, מדאם שירין הצהירה שלדעתה אני בעצם צודק ושלעולם, גם אחרי 35 שנה בצרפת, היא תתגעגע לניחוח ולמוזיקה של השכונה שלה בטהראן. "לטעמי, למי שלא היגר יש חיים טובים מלשנינו", הכריזה, "מי שנשאר בבית מקבל כמובנים מאליהם את החברים והמשפחה והמוזיקה. אנחנו צריכים למצוא אותם מתוך הגעגועים". צודקת.

ועל כן, כאמור, אינני מבקש דרכון מאיש. מי שמוכן להעניק לי ויזה מאפשרת חיים, שיהיה בריא. ומי שלא, תודה ויאללה ביי. בעיה שלי, לא של פקיד ידידותי או תקנה דרקונית. אפשר להמשיך מכאן הלאה. אפילו לירושלים, אם תרצה בנו.

חנוכייה לי יש

אני לא בפריז בשביל להגיד "אמן" רק לצרפת וערכיה, אף שעל פי חוק ובשם הנימוס למקומיים אני מחויב. זה לא עניין של הגדרות. זה פשוט יותר. פאר טסי והדג נחש והחצר האחורית והלהקה של ההאסבנד של נינט תמיד ידברו אליי בבלתי אמצעית. "פאודה" ו"זגורי אימפריה" פורטים על מיתר לא תלוי זמן ומקום. אולי אוהב מה שהם אומרים ואולי לא, אבל להבין תמיד אוכל. זו תוכנת האם, שפת אבות וכו'.

פרנסתי זה חמש שנים קמה ונופלת על יצירת טקסטים שתפקידם בעולם לחצות גבולות. בחודשים האחרונים אני עושה זאת עבור תאגיד גלובלי. ואהבתי מתנהלת במישמש של אנגלית, צרפתית, רוסית ועברית. אבל העברית, איך שלא נהפוך, נסובב ונערבב אותה, הייתה שם ראשונה.

אז הנה. בסוף עוד שנה של הימנעות מתוויות וחותמות, אני הולך ורוכש חנוכייה ומדליק אותה מול האורחים הפריזאים המשתאים והתומכים ששואלים אם חנוכה זה "חג המולד היהודי".

"נראה לכם? היינו שם אלף שנה לפני חג המולד".

לתוך ההכרזה אני תוקע מעוז צור וסופגנייה. שיהיה קצת צ'יזי, מה יש, ייתכן שככה הילדה בת ה-3 תקלוט מאיפה בא אבא שלה. 35 שנה לא הרגשתי שום צורך במילים האלו. ועכשיו קצת כן. עדיף שהקטנה תדע עכשיו שאבא שלה מבולבל. עושה כבוד לחנוכה, על אף שמדובר בחגיגה לזכר טבח בפולשים ובהיפסטרים משת"פים - כלומר קבוצת ההתייחסות האמתית שלי.

העיקר זו תזכורת לי. אמנם קעקועים אין על העור. אבל בפנים - זה כבר סיפור אחר. הנפש, מה לעשות, בא לה לפעמים להיות קצת הומייה.