הבנק לא גבר על הסכם הגירושין

אין די בסמיכות הזמנים כדי להוכיח את המרמה בכריתת ההסכם. גם היעדר הדיווח לא מוכיח את טענת מראית העין הגם שקיימת חובת דיווח, שכן כפי שעלה מתצהירה של אריאלה, הסכם הגירושין מקוים הלכה למעשה, שכן היא חיה בנפרד מבעלה

 

האם עיקול שהטיל בנק על דירה גובר על הסכם גירושין אשר במסגרתו הועברה הדירה מהבעל לאישה? זו השאלה המרכזית שעמדה בבסיס פסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי מרכז.

המבקשת, הגב' אריאלה יונייב ("אריאלה") הינה בעלת מחצית מן הזכויות בדירת מגורים ברחוב נחלת צבי 16 בפתח תקווה. מחצית הזכויות הנוספות בדירה רשומות על שם בעלה לשעבר ("החייב").  המשיב, בנק לאומי לישראל בע"מ ("הבנק") הגיש בחודש אוגוסט 2013 תביעה כנגד החייב בגין חוב בסך 180,000 ₪. ביום 30.9.2013, נחתם בין אריאלה לחייב הסכם גירושין במסגרתו העביר החייב את חלקו בדירה לאריאלה, בתמורה לוויתורה על קבלת מזונות ילדיהם הקטינים. במסגרת תביעתו, הטיל הבנק עיקול על זכויות החייב בדירה, אשר נרשם בפנקס רישום המקרקעין ביום 17.10.2013. ביום 25.11.2013, רשמה אריאלה הערת אזהרה על חלקו של החייב בדירה ובמקביל דרשה מהבנק להסיר את העיקול שהטיל על חלקו של הבעל, אלא שהבנק סירב לדרישה זו. לטענת אריאלה, הואיל וזכויות החייב בדירה הועברו אליה בטרם הוטל העיקול הרי שהעברה זו קודמת לעיקול וגוברת עליו, למרות שהעיקול נרשם לפני רישום הערת אזהרה על הדירה. עוד טענה אריאלה כי הבנק לא הסתמך על הדירה כאשר התקשר בהסכמים עם החייב בעוד היא הסתמכה על קבלת זכויות החייב בדירה וויתרה על מזונות ילדיה בשל כך. לעומת זאת טען הבנק כי הסכם הגירושין מהווה חוזה למראית עין שדינו בטלות שכן הוא נכרת בחוסר תום לב ותוך ניסיון להברחת זכויות החייב בדירה מנושיו. לטענתו, מהתנהלות החייב ואריאלה עולים אותות מרמה אשר יש בהם כדי להעביר את הנטל לאריאלה להוכחה כי נעשו בתום לב. לפי הבנק אותות המרמה מתבססים על הקרבה המשפחתית בין הצדדים ועל העובדה כי אריאלה לא תמכה באסמכתא כלשהי את טענתה לפיה היא והחייב אינם מנהלים חיים משותפים מזה מספר שנים. בנוסף, טען הבנק כי אותות המרמה באים לידי ביטוי בכך שלא הועבר דיווח לרשויות המס על אודות העסקה הרלוונטית.

בנוגע לסוגיית הקדמות קבע בית המשפט על סמך הלכת אהרונוב כי עצם ההתחייבות להקניית בעלות בנכס יוצרת זכות שביושר, מעין-קניינית, אשר יש בה כדי לגבור על נושהו של המוכר המטיל עיקול על הנכס. מפרשת אהרונוב עולה כי הסכם הגירושין היקנה לאריאלה זכות שביושר לקבלת מחצית מזכויות החייב בדירה. זכות שביושר זו הקנתה לאריאלה עדיפות על פני הבנק המעקל, גם במקרים בהם הזכות עצמה לא נרשמה, ואף כאשר הערת האזהרה נרשמה רק לאחר מועד הטלת העיקול.

לעניין טענת מראית העין קבע בית המשפט כי אמנם חוזה למראית עין הוא בטל לפי סעיף 13 לחוק החוזים זאת בהיעדר גמירות דעת של הצדדים ביחס לחוזה הגלוי, אך במקרה כגון זה הנטל להוכחת הטענה רובץ על הבנק. יתירה מזאת היות שטענה לחוזה למראית עין טומנת בחובה ייחוס מרמה, נקבע כי לשם הוכחתה יהא על הבנק לצלוח רף הוכחה משמעותי.

אכן, במקרים מסוימים בהם עולות נסיבות המכונות "אותות מרמה" העשויות להצביע על חשד למראית עין יעבור הנטל להפריכם מן הטוען להם אל הצד שכנגד, ובין אותות המרמה ניתן לציין נסיבות כגון: קשרים בין המעביר לנעבר, חקירות פליליות נגד המעביר, איום בתביעות אשר תוגשנה כנגד המעביר, הגשת כתב אישום כנגד המעביר, חשדות להעלמות מס, ועוד. למרות זאת בענייננו, קובע בית המשפט כי אף אם התגלו אותות מרמה עלה בידי אריאלה להפריכם. כך למשל, אמנם קיימת קירבה משפחתית בין החייב לאריאלה אך יחד עם זאת השניים לא ניהלו חיים משותפים מספר שנים עובר למועד כריתת הסכם הגירושין והחייב פסק מלהתגורר תחת קורת גג אחת עימה.

כמו כן,  אמנם בין מועד תביעת הבנק לבין מועד הסכם הגירושין חלף זמן קצר בלבד (כחודש ימים) המעורר חשד, אולם אין די בסמיכות הזמנים כדי להוכיח את המרמה בכריתת ההסכם. גם היעדר הדיווח לא מוכיח את טענת מראית העין הגם שקיימת חובת דיווח, שכן כפי שעלה מתצהירה של אריאלה, הסכם הגירושין מקוים הלכה למעשה, שכן היא חיה בנפרד מבעלה ולא מקבלת מזונות עבור ילדיה בהתאם להסכם.

בשולי הדברים אציין כי במקרה זה הבנק לא הסתמך על הדירה במסגרת התקשרותו עם החייב ומשכך הוא לא ביקש להבטיח כי החייב יעמוד בהתחייבויותיו באמצעות קבלת בטוחה מוגדרת כגון הדירה וזאת בשונה מאריאלה במסגרת הסכם הגירושין. לו היה מוכיח הבנק כי אכן הסתמך על הדירה במסגרת ההסכם בינו לבין החייב יתכן והיה נכנס למסגרת החריגים לפיהם מעקל מאוחר גובר על רוכש מוקדם של נכס.  

 

ד"ר רוני רוזנברג, מומחה לדיני חוזים ולמשפט פלילי. מרצה בכיר במרכז האקדמי כרמל ומרצה בבית הספר למשפטים במכללה למנהל.

 

 

צרו איתנו קשר *5988