כמו באמריקה

עומס ההולך וגובר על מערכת בתי-המשפט בישראל הוא בעיה ידועה זה שנים. המחוקק הישראלי מנסה מדי פעם למצוא פתרון לבעיה, אך נדמה כי עד כה טיפלו בעיקר בתסמינים ולא בבעיה עצמה. כך למשל, העלאת תקנים של שופטים או חיוב בעלי-דין באגרה עבור הגשת בקשות ביניים, אינם מטפלים בבעיה השורשית של כמות התיקים שנפתחים כל שנה, ובעיקר - במשך ניהולם.

נשאלת השאלה - מדוע המחוקק אינו מאמץ פתרונות נוספים המיושמים במדינות שונות, להתמודדות עם הבעיה, ולייעול המערכת? ניקח לדוגמה את תקנות סדר-הדין האזרחי של מדינת ניו-יורק. קיימות שם תקנות המאפשרות לשני הצדדים בהליך אזרחי לפנות לבית-המשפט עם בקשה, שכותרתה 'A Motion for Summary Judgment' (בקשה לפסק-דין מיידי), שעיקרה קבלת פסק-דין ללא ניהול הליך משפטי שלם.

הפרוצדורה של "בקשה לפסק-דין מיידי" לפי התקנות בניו-יורק, קובעת את הדברים הבאים:

הבקשה חייבת להיות מלווה בתצהירים, ובית-המשפט מחליט על פסה"ד על-סמך התצהירים ועל-סמך הטענות המשפטיות המוגשות על-ידי הצדדים, וללא חקירת המצהירים וניהול דיוני הוכחות.

הבקשה יכולה להיות מוגשת על-ידי כל צד. כלומר, הנתבע יכול להגיש את הבקשה אם הוא סבור שההגנה שלו מספיק חזקה כדי להצדיק פסק-דין מיידי, בלי שיהיה צורך בבירור עובדות נוספות; ואילו התובע יכול להגיש את הבקשה אם הוא סבור, לאחר חילופי כתבי הטענות, שדי במה שנאמר בתביעה ובמה שנאמר בהגנה כדי להצדיק מתן פסק-דין מיידי לטובתו.

בעצם הגשת הבקשה, כל צד נוטל על עצמו סיכון, שכן לאחר עיון בבקשה, בית-המשפט עשוי לתת פסק-דין מיידי גם נגד הצד שהגיש את הבקשה, ולא רק נגד הצד המתגונן.

ההליך כולו מתבצע ללא שמיעת ראיות, דבר המייתר את ההכנות המרובות לחקירה נגדית על-ידי באי-כוח הצדדים, שריון ימי הוכחות, שמיעת עדים, רישום פרוטוקול וכו'.

אם נשווה זאת לתקנות סדר-הדין האזרחי בישראל, נגלה כי העקרונות הדומים, לכאורה, הן תקנות 100 ו-101. תקנה 100 מאפשרת לנתבע לפנות לבית-המשפט עוד בטרם הגשת כתב הגנה, ולבקש מחיקה על הסף של התביעה נגדו. אם אכן בית-המשפט נעתר לבקשה זו, ההליך המשפטי מגיע לסיומו, אך לתובע עדיין עומדת הזכות לפתוח בהליך משפטי זהה בעתיד, אם יחפוץ בכך (למשל, אם עלה בידו להשיג ראיות חדשות).

תקנה 101 מאפשרת, שוב רק לנתבע, לפנות לבית-המשפט עוד בטרם הגשת כתב ההגנה, ולקבל סעד של דחייה על הסף של התביעה, שמשמעותה הפעם - דחיית כל טענות התובע ומניעתו מלתבוע שוב באותן עילות.

לפי התקנות - בישראל, בקשות "למתן פסק-דין מיידי" יכולות להיות מוגשות אך ורק על-ידי הנתבע, המבקש למחוק או לדחות כתב תביעה. במקרה של תובע החפץ בפסיקה מיידית (בתיקים די ברורים של clear cut ), לא קיימת אופציה כזו, והנתבע וכל המערכת נגררים לניהול תיק משפטי ארוך.

השאלה היא - מדוע לא לדלג ישירות לשלב הסיכומים, שבהם הצדדים יכולים לשטוח בפני בית-המשפט את טענותיהם המשפטיות; בית-המשפט יכול לבחון את הסיכומים ולבצע מחקר משלו; ואז לתת פסק-דין מיידי, על-סמך העובדות שאינן שנויות במחלוקת? למי שחושש כי מדובר בהליך פרוצדורלי ערל לב (חסר שכל ורגש), שעלול לקפח זכות חוקתית של הגנה משפטית, נזכיר, שגם לפי הפסיקה שהתפתחה בניו-יורק, בתי-המשפט לא מזדרזים לתת פסק-דין מיידי טרם בדיקה יותר מעמיקה. מצד שני, הם גם לא יירתעו מכך אם הדבר מוצדק בנסיבות ובדין.

יבוא ההליך של מתן פסק-דין מיידי מארה"ב אל סדרי-הדין בישראל נחוץ ורצוי, שכן גם אם הליך כזה ייתפס תחילה כהגדלה של העומס הקיים כבר במערכת המשפט, ברור שהתועלת שלו תהיה רבה, שכן כל פסק-דין מיידי שיינתן, יחסוך לבית-המשפט, לבעלי הדין ולעורכי-הדין שעות רבות של דיונים משפטיים וכן הרבה הוצאות כספיות.

הכותבים הם ממשרד עוה"ד גדעון קורן