"רצה להיות טייקון כמו נוחי": צביקה בארינבוים - פרופיל

בזמן שבבית המשפט נאספים בעלי אג"ח מודאגים של חברת BGI ותוהים מאין יוחזר כספם, תוך מהומות יומיומיות בעיתונות, צביקה בארינבוים, לשעבר בעל השליטה בחברה, נמצא כבר במחוזות אחרים לגמרי. מי שכונה בעבר הפיננסייר והדוגמן - קנה שלדים בורסאיים, יצק פעילויות, וחלם להיות איל הון בסגנון מי שהיה אז שכנו לבניין המשרדים, נוחי דנקנר, או כמו המנטור העסקי שלו איציק שרם - רוקם עכשיו חלומות אחרים. מעל שלוש שנים הוא לא מחזיק בחברות ציבוריות; זה זמן נמנע משותפויות עסקיות רחבות היקף וממינופים; הוא לא חולם כבר להעסיק אלפי פועלים; ובשקט-בשקט הוא מקים בימים אלה רשת מרכזים רפואיים פרטית, עבור רופאים שחפצים בהכנסה נוספת ועבור חולים שרוצים לבחור רופא ולא להמתין חודשים בתור.

את המהלך הוא עושה בסיועו הפעיל של פרופ' גבי ברבש, מי שניהל עד לא מזמן ובמשך כשני עשורים את איכילוב - וגם, כדרכו המקושרת של בארינבוים, חבר קרוב ו"שותף לדרך בכל המובנים, גם באופציות", כפי שמסביר מקורב לצדדים.

אנשים המכירים את בארינבוים אומרים שדי לו בריקושטים הציבוריים, במאבקים עם בעלי האג"ח שהיו מנת חלקו כאשר ניסה להעביר את BGI לידיו הממונפות של ג'קי בן-זקן במנופים פיננסיים, ולאחר מכן, כשניסה והצליח למכור את השליטה בחברה יחד עם חובות האג"ח שלה לאלכסנדר גרנובסקי (שלימים העביר אותה לאיש העסקים גריגורי גורטובוי, בעל השליטה הנוכחי). "היום הוא כבר לא ייכנס לעסקה רק בגלל שהייתה כתבה בעיתון ומשום שהוא חושב שגם הוא יכול", אומר אחד מחבריו, ברמז עבה אל הניסיונות הלא מוצלחים שלו בעבר להיכנס אל עסקי הטקסטיל והספנות (ראו הרחבה בהמשך הכתבה).

כיום, בארינבוים יעדיף עובדים ספורים ומתוחכמים בחברות האונליין שהוא משקיע בהן, כגון חברת הפרסום והשיווק באינטרנט אקסל מדיה (הנסחרת בלונדון לפי שווי של מעל ל-160 מיליון פאונד, ואשר גורמים הקרובים לתחום מעריכים כי בקרוב צפוי מהלך משמעותי הנוגע אליה), על פני הצווארונים הכחולים של התעשייה; ויתמקד בחברות בשווי של 20 מיליון דולרים כדי לגדל אותן ל-50, ולא כאלה של 100 מיליון ששואפות ליותר ויותר. וחשוב מכול, כיום הוא מתרחק ככל שביכולתו מן הבורסה. "הוא נורא קנאי לפרטיות שלו", אומר אדם המכיר אותו היטב, "ותמיד היה נראה לו שהפרופיל הציבורי שהוא קיבל היה גבוה בצורה לא פרופורציונית - לטוב ולרע". מצד שני, מוסיף אותו מקורב, "הוא אף פעם לא היה 'מספיק גדול' בשביל ליהנות מהמעמד של חברה ציבורית ומהיתרונות שיש בחשיפה שלה - כך שהמסקנה שלו הייתה מתבקשת".

"הטעמים שלו השתנו במשך השנים", מנמקים בסביבתו, "פעם הוא רצה להיות גדול, היום הוא רוצה לבוא לידי ביטוי ברווחים יפים מחברות בינוניות וקטנות, כי זו פונקציה של רמת הסיכון שהוא מוכן לקחת. הוא שינה את המודל שלו עוד לפני מה שקרה לנוחי (והקריסה הכלכלית של אי.די.בי). למעשה, המודל השתנה כאשר המציאות טפחה על פניהן של כל חברות ההשקעה במשבר של 2008. הוא אמר לעצמו, רגע, זה לא מה שחשבתי שיקרה".

"אם פעם הוא רצה להיות סוג של נוחי", אומר גורם אחר מסביבתו, "כיום הוא לא שם. לא רק בגלל מה שקרה לדנקנר ול'טייקונים', אלא גם מפני שהבין ששיכרון הכוח הזה הוא לא תמיד לטובתך. כיום הוא לא רוצה לבלוע את העולם, לא הולך לעסקה בשביל לנצח, אלא מחפש לעשות דברים בשקט". משפט שחוזר על עצמו, שחבריו של בארינבוים יודעים לצטט מפיו, הוא "קח אתה את הקרדיט, לי תיתן את המזומן".

20 אלף ניתוחים בשנה

אחת ההשקעות השקטות שאליהן נכנס בארינבוים היא כאמור הכניסה אל תחום המרכזים הרפואיים, שאליו הוא הגיע לא מתוך ניתוח מגמות או חיפוש תמהיל עסקי כזה או אחר, אלא פשוט מפני שההזדמנות דפקה על הדלת. "הוא ומרק זלצמן (שותפו ברוב העסקים) הם אנשים אופורטוניסטים", אומר גורם המכיר את בארינבוים. "מגיעה הזדמנות, הם בוחנים אותה, ורק אז הם עושים את סקר השוק והניתוח ומחליטים אם זו הזדמנות טובה". ויש רק מעט עסקות שהם מגדירים ככאלה. רכישת נ.א.ר.א, הייתה אחת מהן.

נ.א.ר.א הוא מרכז רפואי ברמת גן, שמספק חדרי ניתוח עבור רפואה פרטית, בתחום הכירורגיה הבינונית - כלומר ניתוחים המחייבים אשפוז של פחות מיממה. מבין המרכזים מהסוג הזה בישראל נ.א.ר.א הוא הגדול ביותר - עם חמישה חדרי ניתוח וכ-20 אלף ניתוחים בשנה. בעלי הבית הם נילי ואבי זליקובסקי והעסק צמח, כמו הרבה עסקים מהסוג הזה, סביב רופא בעל שם - פרופ' אביגדור זליקובסקי הוא מומחה ידוע בתחום כלי הדם. הזליקובסקים ניהלו את העסק במשך שנים בדרך קצת מיושנת, כמו רישום הניתוחים המתוכננים בעיפרון, וכשהגיעו לגיל 70 וללא דור המשך, היות שילדיהם אינם מעוניינים להיכנס לעסק, מכירה עלתה על הפרק.

"כשהציעו את זה לצביקה", אומר מקורב לעסקה, "התברר לו שכל העולם היה שם, אבל אף אחד לא הצליח להסתדר איתם. הסיבה היא שהם רצו עוד להשפיע בעסק, ואילו כל מי שחשב להיכנס, רצה מיד להכניס את האנשים שלו". בארינבוים וזלצמן מצדם, גילו יותר אורך רוח, נתנו לנילי זליקובסקי לעבוד ולפרוש בתאריך שעליו הודיעה מראש, ובינתיים למדו את העסק והכניסו אנשים משלהם.

לצד נ.א.ר.א, שאותה רכש בארינבוים בסכום המוערך ב-80 מיליון שקלים, הוא כבר ביצע עסקה נוספת: רכישת 50% מבית החולים סניטס בתל אביב (כיום נקרא TLV), המתמחה בגינקולוגיה ורפואה אסתטית, בשיתוף עם הגינקולוג ד"ר מיכאל ברר, תמורת סכום שבשוק מעריכים אותו בכמה עשרות מיליוני שקלים. בימים אלה נמצא בארינבוים במשא ומתן לרכוש בית חולים נוסף, ועל-פי התוכניות, עד סוף השנה הבאה כבר תהיה לו רשת מרכזים רפואיים, עם מרכז בצפון ורגל בדרום.

מה שמשך כל-כך את תשומת לבו של בארינבוים בתחום הזה היה שילוב של כמה גורמים: בתחום הכירורגיה ה"כבדה" של ניתוחי ראש ובטן, כבר קיימים שחקנים פרטיים אחדים, ובראשם בית החולים אסותא. ואילו בתחום הבינוני, יש המון מיזמים קטנים, שלרוב החלו סביב רופא אחד שהפך לאיש עסקים ואין רשת מסודרת (יש, למשל, את רשת לוינגר, אבל היא מתמחה רק בניתוחי עיניים). מצד שני, הרגולציה הכבדה סביב חדרי ניתוח והמגמה לא לאשר פתיחת חדרי ניתוח פרטיים חדשים - במסגרת המאבק ברפואה הפרטית - יוצרות רף כניסה גבוה שחוסם מתחרים. (להרחבה על התחום, ראו מסגרת בעמוד הבא).

"הבית נראה כמו מוזיאון"

בארינבוים, 45, נולד וגדל בצפון תל אביב למשפחה בעלת מפעל טקסטיל קטן, ברטקס. מבין חבריו המבוססים מאוד, משפחתו הייתה מעוטת האמצעים ביותר, וגם את הדירה רכשה המשפחה בעזרת אחיה של אמו. בין הילדים שאיתם גדל היו איתן אלדר ורועי גיל, וגם ג'ורג'י אקירוב ויריב כספי (בנו של עו"ד רם כספי). "מילדות היה לו חלום להיות איש אמיד", מספר חבר של בארינבוים, ומקורב אחר מתקן: "הוא לא היה רעב לכסף, אלא להצלחה".

הלימודים (בגימנסיה הרצליה) לא היו בראש מעייניו ואת הבגרויות השלים לאחר הצבא, בעת שכבר התחיל לשחק במניות בבורסה הרותחת של תחילת שנות ה-90, ובהתחלה, כמו בכל סיפורי האגדות של שוק ההון, השקיע עבור משפחה וחברים והצליח. בתחילת הדרך, כשהשתחרר מהצבא, היה שותף של אלדר וגיל בפרויקטים בנדל"ן. היו להם בניינים בשדרות רוטשילד, בנוה צדק, בפלורנטין ובשכונת התקווה. לכל פרויקט גויס כסף ממשקיעים, ואלדר גם הביא מה שנקרא "כסף מהבית".

נישואיו לימים לנטלי טיומקין הם שפתחו בפניו את רשת הקשרים של משפחתה, וגם הובילו לכך שבתחילת הדרך כונה בכרוניקה העיתונאית "החתן של אבי טיומקין". טיומקין היה מחובר מאוד לאריות של אז בשוק ההון, אהרון דברת ויצחק שרם, ובארינבוים נהנה מהקשרים האלה למן תחילת הדרך, "אף שבשלב מוקדם מאוד הוא פרס כנפיים לבד", כפי שמעיד אדם המכיר אותו היטב.

לאחר מכן הוא הוזכר בנשימה אחת עם אלה שנקראו "הפיננסיירים" דוגמת חברי הילדות שלו איתן אלדר ורועי גיל. "הוא בחור מאוד מתוחכם", אומר עליו בהערכה יריב עסקי, "הצליח להסתובב ליד הרבה אנשים שהסתבכו וזה לא נדבק אליו בשום צורה, ואני מאלה שבוחנים את הדברים האלה". בהקשר זה נוסיף שבעלי האג"ח של BGI התרעמו על בארינבוים כאשר הוא מכר את החברה, על המזומן שבה לגרנובסקי. "היה להם כעס עליו, והוא איש עסקים קשה", אומר מקורב לבעלי האג"ח. "לא קל להגיע איתו להסכמות, אבל ההתנהלות שלו הייתה מאוד מקצועית והוא הצליח ללכת יפה בין הטיפות".

ואכן, בשונה מרבים הוא תמיד היה זהיר יותר ומחושב יותר. גם בהקפדה על כללים בפיננסיריות, כפי שמגדיר זאת אדם המכיר אותו היטב, "הוא תמיד ידע לעשות תרגילים פיננסיים בחן ומבלי שיהיה צורך במעורבות של רשות ניירות ערך", וגם ברמת הסיכון והמינוף. "גם כשהיה צעיר הוא היה אחראי", אומר חבר, "עובדה שלא היו לו נפילות כמו לאיתן ולרועי. הוא תמיד צוחק שהוא בא ממשפחה שלא יכלה לעמוד מאחוריו (פיננסית), אז הוא לא יכול היה להרשות לעצמו ליפול. היו לו טעויות עסקיות, אבל לא התרסקויות. נכון שהוא רק בן 45, אבל ברמת הזהירות, הוא נראה לי לפעמים בן 70".

"לא מעט אנשים יגידו, איציק המציא אותו", מתגאה שרם עצמו בבן הטיפוחים שגדל. "אני מאוד מעריך אותו. הוא בחור מוכשר מאוד, יודע להבין לעומק את התחומים שהוא נכנס אליהם ויש לו גם עצבי ברזל, וגם כשהוא יושב על כסף, הוא לא יעשה עסקות רק בגלל שצריך, והוא בחיים לא יסתבך בלקיחת אשראים. יש לו גם רצון להתבטא באנונימיות. היום הוא מתרכז יותר בעסקות גדולות, לא קופץ לעשות 20% פה ו-30% שם".

בארינבוים אמנם נשמר מחשיפה, אבל בד בבד גם קשה להתעלם מדמותו המסוגננת והמעט מטורזנת - תמיד עם מטפחת משי תחובה בכיס הקדמי של הז'קט, מותאמת בקפידה לצבע הגרביים. לאירועים תמיד יופיע, כפי שמתאר מכר שלו, עם מצית זהב קטן (גם בתקופות שאינו מעשן), וכך "אם אחת הנשים מוציאה סיגריה, מיד הוא מתייצב לידה כדי להצית לה אותה". מי שיקפיד להביט, יראה גם שבדרך כלל מלווה אותו מחרוזת חרוזי תפילה, מסבחה.

בבר המצווה לבנו הבכור באוקטובר בשנה שעברה, הוזמנו קרוב לאלף איש לאחוזתו המפוארת בכפר שמריהו, המשתרעת על שבעה דונמים עם בריכה ועם מגרש טניס וגן מדהים, הכולל פסלים של ארבעה מטרים גובה, ושעל-פי הערכות שווה כ-25-20 מיליון דולרים (לא כולל אוסף האמנות שמעטר אותו). "הוא אוהב את זה שהבית שלו נראה כמו מוזיאון", אומר מכר, "הוא מסוגל לעמוד מול תמונה ולדבר עליה שעה".

לרציונליות העסקית המחושבת של בארינבוים - האיש שתמיד אמר "אני לא מתחתן עם חברות" ו"העבודה שלי היא לקנות ולמכור חברות", ושנחשב אשף בתפירת עסקות - יש צד אחר שכבר נרמז בחרוזים. את כל העסקות שלו הוא עושה בסכומים שהם כפולות של 18 (חי) ו-26 (יהוה בגימטרייה), וגם בין השער לבית בכפר שמריהו לדלת הבית יש בדיוק 54 צעדים, שהם שלוש פעמים חי. בעבר היה הולך הרבה לבתי כנסת, היום פחות, אבל הוא עדיין מניח תפילין שלוש פעמים בשבוע - כמספר הבקרים שהוא רץ על שפת הים בהרצליה.

בריא להמעיט בשותפויות

כלל ברזל שלפיו בארינבוים נוהג כיום בהשקעות שלו בהיי-טק, הוא שהוא מוכן לשלם פרמיה על הפחתת סיכון, ולרכוש אך ורק חברות בעלות מכירות של כמה מיליונים ועם למעלה מרווחיות מסוימת. לפעמים הוא אפילו זהיר מדי, והנה למשל, אשתו נטלי, אנג'לית פעילה, ניסתה לשדך לו חברה שהייתה בוגרת מדי עבורה, פלייטיקה, ששוויה היה אז 30 מיליון דולרים. בארינבוים ישב בחברה, שמע על משחקי הרשת כגון סלוטומניה, והרגיש שזה לא תחום כל-כך בטוח. זמן לא רב לאחר מכן נמכרה החברה לפי שווי של פי שלושה מכך, ומכירותיה כיום מגיעות לכמה מאות מיליוני דולרים.

בצד האחר של החיים העסקיים, אחד הדברים החשובים שלמד בארינבוים בקריירה העסקית שלו, ושאותו הוא מייחס למנטור שלו שרם, הוא שלפני שנכנסים לעסקה צריך לדעת איך יוצאים ממנה.

שרם עצמו היה זה שמכר לבארינבוים את מתח מסקום, חברה בת של אורדן שהייתה שייכת לקבוצת שרם-פודים-קלנר, כשלד בורסאי נטול פעילות ועם קופת מזומנים, ששימשה המקפצה שלו לעתיד. כיוון שלא היה בידיו של בארינבוים את ההון הדרוש לעסקה (כ-6 מיליון דולרים) חבר לצורך הקנייה למשפחת סילבר מברוקלין, ויחד יצרו את סילברבוים, שבארינבוים פועל דרכה עד היום (אם כי את משפחת סילבר הוא "קנה החוצה" כבר בשנת 2003). בהמשך, אגב, יודעים מקורביו של בארינבוים לספר, כי הוא הגיע למסקנה שמבחינה עסקית, בריא להמעיט בשותפויות.

עם סילברבוים נפתחה דרכו של בארינבוים לעסקות אחרות, דוגמת רכישת עורב טכנולוגיות שפיתחה גלאים למערכות אזעקה, או רכישת חברת ההיי-טק חילן טק, שהוחזקה בידי מחזיקים פרטיים שהעמידו אותה למכירה במכרז. בין המתמודדים מול סילברבוים הייתה חברת סהר, בבעלות קמור של דני ברנר ואבי באום, אז מנכ"ל סהר. אלא שלבארינבוים היה יתרון על שאר המתחרים: אחד ממייסדי ובעלי חילן טק היה צבי בר נס (ניסנסון), אחיה של החותנת שלו, יהודית טיומקין (במקור ניסנסון, שגם שני אחיה הנוספים הם מעמודי התווך של תעשיית ההיי-טק הישראלית - מאיר ניסנסון ניהל את יבמ וחיים ניסנסון את ראדא). בארינבוים רכש את חילן טק, כאשר סהר הצטרפו ב-25%.

שרה גאני, שהייתה אז מנהלת סקטור בחטיבה העסקית בבנק הפועלים, זוכרת את בקשתו של בארינבוים שהבנק ילווה את העסקה פיננסית. "הוא פשוט הרשים אותנו", היא אומרת. "היה מאוד צעיר, אבל בתקופה שכולם הלכו למינופים, הוא בא עם תוכנית מאוד מסודרת ולא מאוד ממונפת, המבוססת הן על הון עצמי והן על יכולת החזר סביב תזרים מזומנים מאוד סביר. הגיל והמראה החיצוני שלו הטעו אנשים לחשוב שהוא לא יפעל במתינות פיננסית, אבל התוכנית הראתה דברים אחרים".

לאחר שנה מכר דני ברנר את השליטה בסהר לאיש העסקים עופר הירשזון, ובאום, שעד אז היה פעיל בדירקטוריון, חשב להתפטר ממנו כיוון שעכשיו לא ייצג שום בעלים. אבל בארינבוים, שכנראה זיהה שבאום וחילן עובדים טוב ביחד, לחץ עליו להישאר ואף להרחיב את מעורבותו בניהול. לימים, כשחילן נפגעה ממשבר הדוט.קום, בארינבוים ביקש מבאום להפוך למנכ"ל, ושנה לאחר מכן, כאשר בארינבוים רכש חברת היי-טק אחרת, SPL, וחשש מחשיפה גדולה מדי להיי-טק וממינוף רב מדי, הוא הציע לבאום לרכוש, "וגם תפר לבאום ולהירשזון את העסקה ועזר להם במימון", מספר מקורב לצדדים.

לימים, קנה באום את הירשזון החוצה וחילן טק משגשגת עד היום, עם שווי שוק של למעלה מ-1.1 מיליארד שקלים, וגם SPL עשתה לא רע ונמכרה ל-AG סופטוור לפי שווי 330 מיליון שקלים, וזאת לצד אקזיטים אחרים של בארינבוים כגון ג'ניו, שנרכשה לפני שנה וחצי על-ידי סומוטו ב-34 מיליון דולרים.

לא קל בלואו-טק

לגלגול ההייטקיסטי שלו הגיע בארינבוים כאמור לאחר סיבובים חוזרים, נשנים וכלל לא פשוטים בלואו-טק. הבולטת והמתוקשרת שברכישות שלו הייתה כמובן פולגת בסוף 2004 מידיה של כלל תעשיות, אז בשליטתו של נוחי דנקנר. נדגיש כי בארינבוים לא רכש בשלב ראשון את פולגת טקסטיל, על המפעל בקריית גת שלימים נסגר, אלא רק את החברה-האם פולגת ואת החברה הבת, יצרנית החליפות בגיר. פולגת טקסטיל הייתה שייכת אז לחברה טורקית.

את ההשקעה בבגיר הוא מיהר להחזיר לעצמו דרך הנפקה (מכאן נולדה BGI) שלוותה בדיבידנד שמן לבעלי השליטה, בערך בגובה ההשקעה, מה שעורר לא מעט ביקורת ציבורית וגם הצריך אישור של בית משפט (כיוון שהיה כרוך בהפחתת הון). לאחר מספר חודשים, לבקשת ועד העובדים של פולגת הוא קנה גם את פולגת טקסטיל ושילם עליה דולר אחד.

"צביקה גדל במפעל טקסטיל, זה נגע בו", משחזר חבר, "וכשבחן את זה עניינית, חשב שהעסק ינוע בין הפסד לא גדול של חצי מיליון דולר ובין רווח בגובה דומה (בגיר בינתיים הרוויחה הרבה כסף)".

הם קנו את פולגת תחת תוכנית התייעלות, ירדו מ-500 עובדים ל-370 עובדים, ובתוך שלוש שנים, שבהן מחירי האנרגיה וחומרי הגלם עלו, ומחיר הדולר ירד ("מתכון להתרסקות טוטאלית", מסביר החבר"), נאלצו לסגור, "ואפילו הביאו לצורך זה 6 מיליון דולר מהבית". לדברי מקורביו של בארינבוים, העובדים קיבלו 180% פיצויים ("אפילו דב לאוטמן לא נתן כאלה פיצויים") "ורק בתקשורת צעקו שהוא לקח 30 מיליון דולר דיבידנד ועכשיו הוא סוגר".

פולגת נסגרה בתחילת 2008, ובמקביל השליטה בבגיר נמכרה לקרן פימי, לפי שווי של 80 מיליון דולרים, כך שבפועל הרפתקת הטקסטיל דווקא הניבה לבארינבוים רווחים.

הרפתקה נוספת ומוצלחת פחות הייתה הניסיון של בארינבוים, במסגרת חברת האחזקות וורלד גרופ שהייתה אז בשליטתו, לפתוח בליין של ספנות, ב-2007, דרך חברה בת שהוקמה לצורך העניין, וורלד גרופ שיפינג. לצורך המשימה גויס כיו"ר מתי מורנגשטרן, מי שהיה מנכ"ל צים, אבל התחום לא היה מוכר לבארינבוים והתקופה המשברית בשווקים הבינלאומיים לא הייתה זמן טוב להיכנס לפעילות כזאת. כך או כך, הספינות המזדקנות שקנה לא הביאו הרבה ערך, והוא מחק את ההשקעה. "הוא ידע לחתוך בזמן", אומרת גאני. "החזיר את כל ההלוואות, כולל האג"חים, ושילם את כל החובות, שהיו סכום לא מבוטל".

לימים, מימש את שאר ההשקעות בוורלד גרופ עצמה, שמלבד הספנות היו לה אחזקות כגון בתדיראן טלקום, בחברת תוכנה אמריקאית בשם INSUREWORKS ובחברת סחר גרמנית בשם פרנץ קאלף, ואת השלד מכר בכ-111 מיליון שקלים למי שהיו אז בעלי טיב טעם, קובי טריביטש ועמית ברגר.

עד כאן השקעות בעייתיות יותר או פחות בעברו של בארינבוים. ההשקעה המוצלחת והגדולה ביותר שלו, הייתה רכישתו מהמדינה ב-2009 את בנק פיתוח תעשייה בכ-600 מיליון שקלים, דרך BGI. גוף מתן אשראי דה-פקטו, שעליו התמודד בארינבוים, בין היתר מול בנק ירושלים ובנק מזרחי.

זו גם הייתה הבוננזה העסקית הגדולה ביותר של בארינבוים. מתוך 600 מיליון השקלים, רק 150 היו בהון עצמי, ואת מרבית ההלוואה (350 מיליון מתוך 450 מיליון) החזיר בארינבוים בתוך עשרה ימים בלבד - "במהלך אגרסיבי", כפי שאומר אדם שהיה מעורב בעניין, "הם מכרו חלק מתיקי האשראי לגורמים פיננסיים". הצעד הבא, שנה לאחר מכן, היה מכירת השלד של הבנק למנורה מבטחים בכ-350 מיליון שקלים, עם חלק קטן מתיקי האשראי; כאשר BGI ממשיכה להחזיק את שאר תיקי האשראי וליהנות מהם.

בימים אלה בארינבוים מוביל מהלך בשיתוף גורמים מוסדיים, להכנסת רופאים מובילים לקבוצה, באמצעות אלמנטים משוק ההון, כאשר על הפרק נמצאת עסקה גדולה בתחום, בשיתוף גורמים מוסדיים. לא מן הנמנע שמדובר בעיסקה בתחום הכירורגיה הכבדה. בארינבוים התבטא בעבר, כי מטרתו לגדול בתחום הרפואה, שכן ככל שאתה גדול יותר, אתה יעיל יותר. ובכל מקרה, כפי שאומרים בסביבתו, "יש לו מוניטין יוצא מהכלל אצל המוסדיים והוא מאוד מחוזר על ידם. הם רוצים להצטרף לעסקות שלו, ויש משהו על הפרק שיקרה בטווח המאוד קרוב".

"החברות היא מעבר לעסקים"

מהחבר איתן אלדר ועד למסרון המפורסם מנוחי דנקנר. הרשת החברתית של צביקה בארינבוים

לצביקה בארינבוים יש רשת חברתית רחבה. לבר המצווה של בנו שהוזכר בגוף הכתבה למשל, הגיעו קרוב לאלף איש, ו"אף אחד לא שאל את עצמו למה הוזמן, כולם חברים", כפי שאומרים בסביבתו. ומקורב אחר לבארינבוים מסביר כי "החברות אצלו היא מעבר לעסקים".

על התפר הזה, שבין חברות לעסקים, ניתן ללמוד לא מעט גם מהדבקות שבה נהג בארינבוים כאשר הופיע לכל אחת מישיבות המשפט של ידידו איתן אלדר (שהורשע בהרצת מניות במנופים פיננסיים, לצד ג'קי בן-זקן), ואף הלך לבקר אצלו בבית בערב שלפני כניסתו לכלא. שנים אחדות לפני כן, כאשר אלדר התקשה לעשות עסקים בישראל והחל בעסקי נדל"ן בלונדון, בשל החקירות, היה זה בארינבוים שהלווה לו כסף להתחלה. "איתן היה צריך עזרה, והוא עזר לו", אומר מקורב לשניים, ומוסיף כי ההלוואה כבר הוחזרה.

לעומת זאת, כאשר קיבל בארינבוים את המסרון המפורסם מנוחי דנקנר ("הם מיודדים, הם אף פעם לא היו חברים", מקפיד לסייג מקורב) לגבי הנפקת החברים באי.די.בי אחזקות (זו שלגביה העיד לימים במשפטו של דנקנר, העומד לדין בחשד הרצת מניות), הוא כביכול נענה, אבל למעשה שימש מעין מתווך ואת החבילה שקנה מכר עוד באותו יום לאלדר. "הגדולה במה שנקרא הנפקת החברים", אומר אדם המכיר את האירועים, "שהוא גם הצליח לצאת בסדר אצל נוחי וגם לא באמת לקנות".

בבית המשפט סיפר בארינבוים כי לא התחייב לקנות, אלא כתב שיבדוק וכי הדבר מקובל בהנפקות מהסוג הזה. בסביבתו מוסיפים כי אף שזה אולי מפתיע את הקוראים, "צביקה בכלל לא קונה ומוכר ניירות ערך, הוא לא מבין בזה, הוא לא טריידר. הוא מבין גדול בהתנהלות ובניתוח חברות, אבל לא בניתוח שוק ברמה יומית. לכן לא היה לו עניין להחזיק חבילת מניות כזאת או אחרת".

בריאות פרימיום

כירורגיה קלה, בינונית וכבדה. כך בנויה הרפואה הפרטית בישראל

תחום המרפאות הכירורגיות נחלק לשלוש קטגוריות: האחת, כוללת מרפאות המבצעות כירורגיה קלה, שאינה כרוכה באשפוז או בהרדמה. כאלה יש עשרות. השנייה, כירורגיה בינונית, הכרוכה באשפוז של עד 23 שעות, ואשר כוללת בעיקר אופרציות גניקולוגיות, ניתוחי עיניים ופלסטיקה - למעשה, כל פעולה שלא מצריכה את פתיחת הראש או הבטן. בתחום זה יש כעשרה שחקנים ברחבי הארץ, כאשר נ.א.ר.א הוא הגדול בהם, עם חמישה חדרי ניתוח. כמו כן, המרכז הרפואי סניטס (ששמו שונה ל-TLV) ושאותו גם כן רכש בארינבוים לאחרונה, נמנה עם הקטגוריה הזו. הוא כולל שלושה חדרי ניתוח, המיועדים לאופרציות בתחום הגניקולוגיה והפלסטיקה.

בקטגוריה השלישית אלה הם בתי החולים המבצעים פעולות של כירורגיה כבדה, ואשר כוללת ארבעה שחקנים פרטיים: אסותא שבבעלות מכבי שירותי בריאות, עם מרכז בתל אביב ועם שלוחות בחיפה, באשדוד, ברעננה ובראשון-לציון - רשת המבצעת כ-100 אלף ניתוחים בשנה.

שנייה בגודלה בקטגוריה הזו היא מדיקל סנטר בהרצליה שבבעלות שירותי בריאות כללית ומשפחת לנדאו, שבה מבוצעים כ-18 אלף ניתוחים מדי שנה; השלישי בגודלו הוא בית חולים אלישע בחיפה, בבעלות גד זאבי, שבו מבוצעים כעשרת אלפים ניתוחים מדי שנה; והרביעי הוא בית חולים מרב בבת ים, שם מבוצעים כ-8,000 ניתוחים בשנה. מרב הוא בבעלות קבוצת סינופסיס, שעד לפני כשנתיים הייתה ציבורית, עד שבעלי השליטה, משפחת פז, מחקו אותה מהבורסה. הקבוצה מחזיקה גם מרכז רפואי לכירורגיה בינונית, וכן שירותי רפואה שונים נוספים.

בהקשר זה נציין כמובן שהחלק הארי של הפעולות הכירורגיות המבוצעות בבתי החולים ובמרכזים הרפואיים הפרטיים (למעלה מ-90% מהם) ממומנות באמצעות הביטוחים המשלימים של קופות החולים והביטוחים הפרטים של המטופלים, כאשר המטופל עצמו נדרש להשתתפות עצמית, שעלותה נעה בין מאות שקלים לאלפי שקלים - תלוי בסוג הניתוח ובסוג הביטוח. שאר הטיפולים ממומנים באופן פרטי, בעיקר על-ידי תיירי מרפא.