איראן בסכנת התמוטטות

בקרוב יגלה משטר האייתוללות אם "מתקפת החיוכים" תעבוד גם נגד העם האיראני עצמו

עלי חמינאי / צילום: רויטרס
עלי חמינאי / צילום: רויטרס

התמונות החייכניות והציטוטים החגיגיים משלשום (מוצ"ש) יצטרפו לארכיון. בימינו כבר אין מעטפות מתפקעות במרתף העיתון, אלא תיקייה דיגיטלית לשימוש עתידי בנושא הגרעין האיראני, ממשל אובמה - הישגים וכישלונות; ממשלת נתניהו - הישגים וכישלונות, מה לא.

זה שהכול כמעט נאמר, ונכתב, שוב ושוב, על היתרונות והסיכונים שבהסכם לא ימנע עוד שורה של התבטאויות בנושא, מירושלים דרך טהרן ועד וושינגטון. השורה התחתונה, שלי לפחות: נדע אם ההסכם טוב או רע עוד עשר, 15 שנה. לא לפני, אלא אם איראן תיתפס בקלקלתה, כשהיא מרמה ומפתחת בחשאי נשק גרעיני תוך כדי פרק הזמן הזה.

ויש היבטים נוספים, מעניינים לא פחות, שהם תוצאה ישירה של ההסכם. והחשוב שבהם הוא רמת ציפיות. ורמת ציפיות נכזבת - של אנשים רבים - יכולה להזיז הרים, למוטט משטרים. וכבר עשתה זאת בעבר.

בשנת 1789 מצבו של האיכר הצרפתי, אובייקטיבית - ומיד נחזור אל המילה הבעייתית הזאת - היה הטוב באירופה. טוב בהרבה משל האיכר הרוסי, האיטלקי, הגרמני, האנגלי. אבל בצרפת פרצה המהפכה. כי, בין השאר, האיכר הצרפתי לא הישווה עצמו לאיכר הרוסי. הוא הישווה עצמו, ובצדק, לבורגני הצרפתי, לאציל הצרפתי.

וכך קרה פעם אחר פעם: בימים אלה, מציינים חמש שנים לאירועי "האביב הערבי", שהחלו בתוניסיה. תוניסיה הייתה המדינה הערבית, שבה המעמד הבינוני המשגשג ביותר, שוויון לנשים, דיקטטורה מושחתת, נכון - אבל כך היו כולן. מדוע פרצה דווקא שם המחאה שהפילה את משטרו של זיין עבדין בין-עלי? מדוע בשנת 2010 הודח נשיא קירגיזסטאן בקייב, המשטר המתון יחסית, והכי פחות לוקה בפולחן אישיות מהרפובליקות המוסלמיות של מרכז אסיה, והשאר שרדו?

 

מדוע ברית-המועצות קרסה דווקא כאשר המנהיג בעל הכוונות הטובות לשקמה, מיכאיל גורבצ'וב, החל בתהליכי הפרסטרויקה והגלסנוסט? התשובה לשאלות - תשובה שבחובה נמצאת הסכנה הגדולה למשטר האיראני דווקא כעת, כשנראה שהוא על סף ניצחונו הגדול ביותר, נאמרה על-ידי אחד המשקיפים חדי-העין בהיסטוריה, הוגה-הדעות אלכסיס דה-טוקוויל הצרפתי. ואימרתו הכה חשובה: "הרגע המסוכן ביותר בעבור ממשלה רעה, הוא זה שבו היא מתחילה לעשות רפורמה."

וכאן, החל מהיום, נמצאת הסכנה האמיתית למשטר האייתוללות באיראן. על-פי ההערכות, רוב מוחלט של העם האיראני אינו מעוניין בשלטון האייתוללות. אין בהיסטוריה "מה היה קורה אילו", אבל כואב הלב לחשוב, שאילו הבחירות באיראן, שזויפו לטובת אחמדינג'ד בשנת 2009, לא היו מתרחשות חצי שנה לפני הפלת המשטרים בתוניסיה ובמצרים, אלא חצי שנה אחריהן, אולי משטר חמנאי, משמרות המהפכה והבסיג' (ארגון חצי-צבאי) היה נופל אף הוא. הסביר הוא שלא, כי המשטר האיראני השמרני חזק ואלים בהרבה ממצרים ומתוניסיה, אבל אולי. בכל מקרה, לא כך התגלגלו הדברים - וכעת המשטר בצומת מכריע.

זה שנים העם האיראני מתקיים על הבטחות, שהנה, או-טו-טו, בא הקץ לסבלם. והם אכן סובלים. שהנה הסנקציות יוסרו, הנה זרם של דולרים יגיע ויחולק, הנה המחירים יירדו מעט (המטבע האיראני קרס ביותר מ-90% תוך שנים ספורות - על כל המשמעויות של עליית מחירים פי עשרה, רק בשל סעיף זה לבדו). חלק מפנטזים אולי על מחשב חדש, על התחברות לרשתות חברתיות גלובליות, על צפייה בסרט החדש בסדרת מלחמת-הכוכבים. וזה לא יקרה. וכאן, בשילוב בין ציפיות מתרסקות לבין רפורמה מהוססת, אולי-אולי טמון הזרע לנפילת המשטר.

ראשית מדוע זה לא יקרה? - הרי המשטר עומד לשחות בכסף? ובכן, לא. מאה-מיליארד דולר שהוקפאו, יוחזרו לממשלת איראן. אמנם סכום עתק, אבל המשטר בגירעון עצום, המלחמה המדשדשת בסוריה, בתימן, החזקת משמרות המהפכה - אחרי הכול אתה רוצה שכוחות הביטחון יהיו מרוצים - תוכנית הטילים - כל זה עולה הון עתק. כך שמעט מאוד, מעבר לכמה "תוכניות ראווה", יגיע באמת לעם.

והנפט. התחזיות על השגשוג האיראני, על המעצמה האיראנית החדשה, התמנון המקיף את המזרח-התיכון, נסמכו על הכנסות עתק מיצוא נפט. אלא שההערכות המלומדות נכתבו כשמחיר חבית נפט היה מעל מאה דולר לחבית. היום הוא 30 דולר - ויורד. וכשאיראן תיכנס לשוק, כנראה יירד עוד יותר. ערב-הסעודית נלחמת באויבתה בנשק הנפט - לא בעליית מחירים, כמו בימי משבר הנפט של שנות ה-1970, אלא בקריסתו.

ערב-הסעודית מפיקה נפט בעלות של כחמישה דולרים לחבית (לפי הערכות שונות, בין שלושה לשמונה דולרים); איראן מפיקה נפט בעלות של פי חמישה לפחות. אז אמנם ערב-הסעודית נכנסת לגירעון במצב כזה, וזה לא פשוט גם לה, אבל איראן במשבר כלכלי.

והמשטר, ובעצם המשטרים - באיראן נמצא מחנה רוחאני זריף הרפורמיסטי, ומחנה חמנאי השמרני, ויש בחירות בחודש הבא, וחמנאי כבר לא צעיר, והקרב על ירושת גלימת האייתוללה מתנהל כמעט בגלוי. כך שלא ברור אם לא יפרצו גלי מחאה חדשים, כאשר יתברר לעם שהשגשוג ממשיך לפסוח עליו, ומגיע שוב כרגיל, למקורבי השלטון, לאימפריית העסקים של משמרות המהפכה, לכמה מקורבים שקיבלו רישיונות יבוא, ושהכספים יושקעו לא במכוניות, במחשבים, בבתי-חולים, אלא בטילים ובטנקים.

נכון, אותה סכנה אורבת גם לערב-הסעודית. השלטון מנסה לעשות רפורמות, מהוססות. אלא שדלת יכולה להיות סגורה או פתוחה. ואם השלטון מנסה לעשות רפורמות, הדלת נפתחת כדי סדק, והעם רואה את האור, ורוצה לפתוח אותה עד הסוף. כך קרה במזרח אירופה בשנת 1989. כך קרה במקומות רבים אחרים. השאלה מתי משטר קורס, מדוע ברית-המועצות בקיץ 1989 לא שולחת את הטנקים כמימים ימימה, ואילו סין כן, היא שאלה גדולה שתמתין למאמר אחר, אבל העובדות הן, שכך קרה.

העם, העמים, רוצים חיים טובים יותר. הם מוכנים להקריב רבות למען כבוד לאומי, ניצחון נגד האויב, פטריוטיזם. אבל בסוף הם רוצים את פירות הניצחון. איראן, לשיטתה, ניצחה. כך הודיעו זריף ורוחאני. העם האיראני רוצה ליהנות מהניצחון. ואם התחלתי מאימרה של טוקוויל, אסיים בעוד אדם שידע משהו על הילכות שלטון. לפני 500 שנה כתב ניקולו מקיאוולי בספרו הנסיך: "בטוח יותר להיות מטיל אימה מאשר להיות אהוב".

המשטר האיראני עומד לגלות אם מתקפת החיוכים, שהצליחה כה יפה מול המערב, תהיה יעילה באותה מידה מול עם שסבלנותו עומדת לפקוע.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ, ערוץ 1

צרו איתנו קשר *5988