מעצמה מוקפת אויבים

מעמדה החדש של מדינת ישראל נותן לה מגוון קלפים בפוקר המזרח-תיכוני האכזרי

מאגר לוויתן/ צילום:אלבטרוס
מאגר לוויתן/ צילום:אלבטרוס

את שורת ההסכמים שנחתמה לאחרונה בין ישראל, יוון וקפריסין, אפשר לנתח מכמה זוויות. יש הרואים בה התרסה משולשת נגד טורקיה, השקועה בבוץ הסורי, אגב המשך המאבק עם הכורדים. יש הרואים בה ניסיון ישראלי לעמעום הרוח האנטי-ישראלית הנושבת מאירופה. ויש המייחסים לה חשיבות כלכלית בלבד, ורואים בה מינוף נוסף של תגליות הגז.

אני מבקשת להתבונן בברית החדשה הזו בפרספקטיבה היסטורית ודיפלומטית רחבה יותר, ולראות בה נדבך נוסף בביסוס מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית ב"מזרח הקרוב". אזור שמבחינה גיאו-פוליטית משתרע מדרום-מערב אסיה ועד האגן המזרחי של הים התיכון, בואכה ארצות הבלקן. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין היא רק ביטוי אחד לכך.

בלי לגלוש למונחים אימפריאליים מיושנים, אפשר לומר, כי לא רק יוון וקפריסין מבקשות להסתמך על כוחה הביטחוני-כלכלי של ישראל. במידה רבה גם ירדן והרשות הפלסטינית נסמכות על ישראל מבחינה ביטחונית וכלכלית. ירדן, למשל, מבססת את ביטחונה על העורף הישראלי, ונהנית משורת הסדרים כלכליים מיטיבים כתוצאה מהקשר לישראל, ובהם אזור סחר חופשי משותף המייצא לארה"ב, בחסות הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב, והזרמת מים שנתית (ישראל מספקת לירדן 50 מיליון מ"ק מים בשנה מהכנרת, וחולקת את מימי הירמוך, כך שירדן מקבלת שלושה-רבעים ממנו).

בזירות אחרות, ישראל מנהלת ברית סמויה עם סעודיה ו"המפרציות", על רקע מאבק הדמים האכזרי בין השיעה לסונה במזרח-התיכון המתפורר. עם מצרים יש שורת הבנות והסכמות, תוך שיתוף-פעולה ביטחוני הדוק על רקע המאבק המשותף בטרור האסלאמי הרדיקלי.

כל זה לא היה קורה באותה עוצמה, אלמלא גל הבדלנות שתקף את אמריקה בשנים האחרונות. ממעמד של הגמון, היא הפכה לשחקן-ספסל המשקיף על המציאות המזרח-תיכונית מרחוק ובחוסר עניין גובר והולך. זה טרף את הקלפים, וחייב את השחקנים האזוריים להיערך מחדש בכוחם הם.

כדי להבין את הפוזיציה החדשה שבה נמצאת ישראל, ואשר מאפשרת לה לכרות בריתות עם מדינות סביבה, עלינו להשתחרר מהפרדיגמה הישנה שמלווה אותנו עשרות שנים, של "מדינה קטנה מוקפת אויבים".

ראשית, אף שבמונחים טריטוריאליים שטח הארץ קטן, ישראל כבר אינה מדינה קטנה. בפרמטרים הרלבנטיים לעידן הגלובלי, ישראל היא מדינה בעלת משקל סגולי גבוה - כלכלית, טכנולוגית, דמוגרפית וצבאית.

מבחינה כלכלית, ישראל רשמה בעשור האחרון קפיצת מדרגה משמעותית. מתל"ג לנפש של 15,600 דולר בשנת 2002, ל-37,550 דולר בשנת 2015 - פי-2.5 תוך 13 שנה. וזה ללא תגליות הגז ותוך גידול דמוגרפי ניכר, שבדרך-כלל מצמצם את הגידול בתל"ג לנפש.

למספרים הללו יש משמעות פוליטית עצומה. לראשונה בתולדותיה, ביצועיה הכלכליים של ישראל (על-פי שנתון ה"אקונומיסט" - "העולם בשנת 2016"), דומים לאלה של המעצמות התעשייתיות האירופיות - צרפת, בריטניה וגרמניה. ישראל מקדימה את צרפת עם תל"ג של 36,070 דולר (ונזכיר כי בין השנים 2004-2007 התל"ג הצרפתי היה כפול משל ישראל), וקרובה לזה של גרמניה שהתל"ג שלה הוא 39,640 דולר לנפש.

דמוגרפית, אוכלוסיית ישראל חצתה את 8 מיליון התושבים (כמעט שילוש האוכלוסייה תוך שלושה עשורים), וחשוב מכך - שקצב הצמיחה עולה על אלה של רבות ממדינות אירופה, שסובלות מהאטה דמוגרפית הפוגעת בכלכלתן. גם לתגליות הגז בחופי ישראל יש משקל נכבד בכוחה האזורי המתעצם; וכנראה שגם יש לנו מרבצי נפט גדולים, שרובצים מתחת לשכבת הגז. הגז הוא כיום משאב מדיני לא פחות משהוא כלכלי, ומהווה מכפיל כוח במציאות המשתנה של האזור. מדינות רבות שוחרות לפיתחה של ישראל, הן ליבוא גז (מצרים, ירדן) והן להנחת צינור גז לאירופה (טורקיה, יוון, איטליה).

מגוון קלפים בפוקר המזרח-תיכוני האכזרי

טכנולוגית, ישראל מוזכרת היום בנשימה אחת עם עמק-הסיליקון וסינגפור, כאחד ממוקדי החדשנות הטכנולוגית החשובים בעולם. מגיעות לכאן משלחות של תאגידים סיניים, הודיים, קוריאניים, המבקשים לאמץ טכנולוגיות ישראליות, ומדינות רבות מבקשות לחקות את מודל "אומת הסטארט-אפ" הישראלית.

את משקלה הסגולי רואים גם בנוכחות הישראלית הבולטת בתחומים לא טכנולוגיים. ישראלים רבים, בין שהם חיים כאן ובין שלא, הפכו לדמויות מובילות בתחומים כמו מוזיקה, קולנוע, אמנות, אופנה, סגנון חיים ותרבות, בעולם. מדענים ישראלים מאיישים את המעבדות החשובות בפרינסטון וב-MIT.

בד בבד, ישראל ממשיכה לשמור על כוחה הצבאי. למרות הפיתוי הרב לקצץ בתקציבי הביטחון, נוכח התפוררות הצבאות הסדירים במזרח-התיכון, תקציב הביטחון נשמר ואף הוגדל. היכולות הקונבנציונליות והלא-קונבנציונליות המיוחסות לישראל מהוות תריס מפני התגרויות, ומספקות הגנה גם למדינות שכנות בפריפריה הקרובה.

בראייה היסטורית, מאז 1973 ישראל כבר איננה מצויה במאבק מול מדינות ערביות. העניין הזה נגמר, לעת עתה. מאז מלחמת יום הכיפורים, הסכסוכים הם מול ארגונים לא-מדינתיים. זה מייצר מציאות ביטחונית שונה ואיומים חדשים, אך האתגר הוא פחות מאיים על קיומה של מדינת ישראל.

נכון, שהסכנות והאתגרים המדיניים שבפניהן ניצבת ומתמודדת ישראל לא נעלמו, ולא פסקו. האיום האיראני, סכנת האסלאם הרדיקלי, איומי הדה-לגיטימציה (שמשיקים ומזינים זה את זה; אחרי שאיראן הטמיעה את הרעיון של מזרח-תיכון נקי מנוכחות ישראלית) וצרות אחרות, עדיין מהווים אתגרים נכבדים, הן מבחינה מדינית-ביטחונית והן מבחינה כלכלית. וגם המועקות החברתיות, הפערים הכלכליים ובעיות הפריפריה לא נפתרו, וגם שאלת הזהות היהודית עדיין נתונה בוויכוח, אבל בפרספקטיבה היסטורית רחבה, ישראל נמצאת במקום אחר מזה שבו נמצאה לפני 4-5 עשורים.

מי שזוכר את הצורך הנואש שלנו ברכבת-אווירית מארה"ב במלחמת יום הכיפורים, את התלות הכלכלית ביבוא הון מבחוץ, את השנור מול יהדות התפוצות (היום ישראל מממנת קהילות יהודיות בעולם), מבין שישראל עברה פאזה. מי שזוכר שבשנות ה-50 איימו המעצמות לקרוע ממנה את הנגב ("תוכנית אלפא"), ואלמלא הסכם השילומים היינו קורסים כלכלית, מבין את עומק השינוי.

מרחב התמרון הישראלי כיום הוא רחב הרבה יותר, מגוון הקלפים שעומדים לרשותה בפוקר המזרח-תיכוני האכזרי, הם רבים, ורשת הבריתות שישראל טווה מסביב, מקנים לה חופש פעולה רחב. וכך, בלי ששמנו לב, מצבה הגיאו-פוליטי של ישראל השתנה בקצב מהיר.

ממדינה קטנה ותלותית, בעיקר בארה"ב וביהודי התפוצות, ישראל הפכה בארבעת העשורים האחרונים למעצמה אזורית בעלת משקל ויכולת תמרון מדינית. כל זה מאפשר לישראלים לנשום קצת לרווחה, ולהשתחרר ממועקות פסיכולוגיות של מצור. אבל זה כבר דיון אחר.

■ הכותבת היא חברת הוועד-המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מ"מ ראש מועצת עומר ויו"רית עמותת "יחדיו".