חוקים משלו

31 באוקטובר 1959 היה אמור להיות יום חג לאוהדי הפועל באר שבע. באותו יום, כך דיווח למחרת העיתון "דבר", הגיעו אלפים לטקס חנוכת "אצטדיון עירוני חדש ורחב ידיים" שסוף-סוף מיצב את בירת הנגב כנקודה משמעותית בישראל הצעירה. "ראש עיריית באר שבע, ד' טוביהו, שיבח את בניינו של האצטדיון על-ידי פועלי מע"צ, וציין כי בקריית הספורט של באר שבע יושקעו עוד כ-200 אלף לירות", נכתב בידיעה.

האצטדיון אמנם נועד לקלוט כשלושים אלף צופים, אולם לאור התנאים הראשוניים בו, קשה היה לאמוד באמת את מספרם: חלקם ישבו על יציעי בטון מול חלקו המרכזי של המגרש, בעוד שרובם נאלצו להסתפק בתפיסת מקום על סוללת אדמה שהקיפה את המגרש. כך או כך, הבאר שבעים הנרגשים חזרו הביתה באותו יום כשטעם מר בפיהם: שחקני הפועל תל אביב, שהגיעו לשחק נגדם במסגרת חגיגות הפתיחה של האצטדיון, הביסו אותם בתוצאה 6:0.

במשך השנים היה אצטדיון באר שבע (שב-1988 שופץ ושמו הוסב לאצטדיון וסרמיל) חלק מהמרקם העירוני. הוא מוקם בין שכונה ב' לשכונה ה' של העיר, ובשביל אוהדי הקבוצה נחשב לאתר מקודש. אולם כמו במקרי אצטדיוני כדורגל אחרים ברחבי הארץ (ובאופן כללי, שטחי ציבור במרכזי הערים) דווקא מיקומו המושלם של האצטדיון הבאר שבעי חרץ את גורלו.

במאי 2013 פרסמה עיריית באר שבע מכרז למכירת השטח שעליו ניצב האצטדיון ולבניית שכונת מגורים חדשה עליו. במאי אשתקד התקיים בוסרמיל המשחק האחרון, וכיום הוא משמש את הקבוצה לאימונים. בקרוב יעלו עליו דחפורי חברות הבנייה י' ח' דמרי ואזורים. לאחר מכן, יגיעו המנופים. לא פחות מ-17 מגדלי מגורים, שבהם יהיו 2,340 דירות, ייבנו סביב פארק בגודל שלושים דונמים. ומה עם הכדורגל? את וסרמיל הוותיק החליף כבר אצטדיון טרנר המודרני שנבנה בפאתי העיר.

סיפורם של אצטדיוני וסרמיל וטרנר הוא רק האחרון בשורה ארוכה של אצטדיונים חדשים, שהחליפו את האצטדיונים המיתולוגיים של קבוצות הכדורגל הישראליות. שני דברים משותפים לכולם: ראשית, אף שבאופן רשמי הרוב המכריע של האצטדיונים החדשים נמצא בשטחי השיפוט העירוניים של העיריות השונות, הם למעשה נדחקו הרחק אל מחוץ ללבה הפועם של העיר; שנית, כל השטחים העירוניים הנחשקים שעליהם עמדו במשך עשרות שנים האצטדיונים הוותיקים, נמכרו בסכומי עתק ליזמי נדל"ן, שבונים עליהם מאות או אלפי יחידות דיור.

דוגמאות לא חסרות: אצטדיון קריית אליעזר החיפאי נהרס בנובמבר האחרון ובמקומו ייבנו 460 דירות; אצטדיון "הקופסא" בנתניה נסגר ב-2012 ונהרס לפני שנתיים כדי שעל שטחו יקומו כ-280 יחידות דיור בארבעה מגדלים; אצטדיון "המכתש" הוותיק בשכונת בורוכוב בגבעתיים נהרס ב-2011 ובמקומו בנה הבעלים, איש העסקים שאול אלוביץ', שני מגדלי יוקרה שמתנשאים מעל השכונה נמוכת הבתים ושיאוכלסו בחודשים הקרובים; אצטדיון "האורווה" המיתולוגי של פתח תקוה נהרס ב-2010 והפך לשכונת מרום גנים; מגרש ימק"א בירושלים, ששימש במשך שנים את בית"ר ירושלים, נהרס, ובמקומו קם פרויקט המגורים היוקרתי "כתר דוד" שבו כמאתיים דירות יוקרה.

על פניו, ההיגיון של הוצאת האצטדיונים אל מחוץ למרכזי הערים ברור למדי. ברמה הבסיסית ביותר, סביב השעות שבהן התקיימו המשחקים - בדרך כלל בשבת, חשוב לציין - סבלו תושבים רבים מהרעש, מהעומס ומהלכלוך. הגעתן ועזיבתן של אלפי מכוניות בפרקי זמן קצרים גם יצרה עומסי תנועה גדולים על צירי התנועה והרחובות שסביב האצטדיונים שמלכתחילה לא הותאמו לכך. נוסף על כך, גודלם של האצטדיונים הוותיקים פשוט לא הספיק להכיל את מספר הצופים והמתקנים - החל במושבים, עבור בכניסות והיציאות וכלה בעמדות השידור - לא עמדו בסטנדרטים של המאה ה-21. ואם כל זה לא מספיק, השטחים שעליהם שכנו האצטדיונים הישנים שפעם היו בפאתי הערים, הפכו עם השנים ועם התפשטות העיר שעטפה אותם, לאזורים מרכזיים ויקרים מאין כמותם. מכירת הקרקע בסכומים גדולים, שלא לדבר על ההכנסות העתידיות מארנונה, יצרו בעבור העיריות תמריץ אדיר למהלכי הדחיקה שלהם.

מגדלים בלב בורוכוב

עזאי טרויאנסקי, שחי כל חייו בשכונת בורוכוב בגבעתיים, זוכר היטב את אי-הנוחות שהייתה נגרמת לו פעם בשבוע או בשבועיים כתוצאה מהגעתם של אלפים לאצטדיון המכתש הסמוך לביתו, אבל לדבריו המצב היה עדיף בהרבה על בנייתם של שני המגדלים של אלוביץ', שבקרוב גם יתווסף אליהם מרכז קניות.

טרויאנסקי, 85, מערער על הגרסה המופיעה בוויקיפדיה ומצוטטת בכל מקום, שלפיה אצטדיון המכתש הוקם ב-1927. "שכונת בורוכוב הוקמה ב-1922 ולמיטב ידיעתי בתקופה ההיא ולאחר חמש שנים, האנשים היו קשי יום ועסוקים בהישרדות, בהקמת בתיהם ובפרנסה. יש בידי צילום אוויר משנת 1944 שבו רואים את המכתש יפה מאוד מגובה של כ-400 מטרים ואין סימן למגרש כדורגל. מה שנכון הוא ששטח המכתש היה שייך למועצת הפועלים ברמת גן. למיטב ידיעתי מגרש הכדורגל הוקם סמוך להקמת המדינה, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשלארץ הגיעו ניצולי השואה שהיו שחקני כדורגל באירופה. זכור לי שמו של אחד , שהיה מתקן אופניים - שוואלב שמו - ובשבתות היה משחק כדורגל".

מילדותו, זוכר טרויאנסקי את המכתש כבור הזבל של שכונת בורוכוב. "לא היו משאיות של זבל אלא אדם שלוקח את הפחים עם סוס ועגלה. לא היו גם שקיות אז, והוא היה פורק את זה שם. מאוחר יותר, אני זוכר שהיו נערכים שם מפקדים וחגיגות של גני הילדים ובתי הספר, ובט"ו בשבט שתלו שם עצי ברוש במקום שמאוחר יותר הקימו בו גדר".

טרויאנסקי סבור שהמגרש, ששימש במשך השנים את הפועל רמת גן, נכנס לשימוש בסביבות 1947. "ממה שאני זוכר, זה היה חובבני. יכולת לעמוד על השיפוע של הגבעה ולהסתכל על המשחק, ומאוחר יותר סגרו את המגרש. בנו שם גדר בטון ומעליה שמו גדר תיל כדי שאנשים לא יוכלו לעבור, וזה נראה ממש כמו בית סוהר, אבל אנשים היו עושים חורים בקירות והיו מציצים למגרש, ואחרים היו מטפסים על העצים בבית הספר בורוכוב הסמוך ומסתכלים מהם על המגרש".

את החוויה של אדם שחי בצמידות לאצטדיון כדורגל שכונתי, טרויאנסקי מתאר כסבירה למדי. "משחקי הכדורגל היו פעם בשבת, והיו נוהרים לפה אנשים מרמת גן, מגבעתיים, מרמת יצחק, מגבעת רמב"ם. המכוניות היו חונות אחת על השנייה, אבל זה היה שבת וזה היה שעתיים. זה נראה כמו פסטיבל. אנשים היו לבושים חגיגי לקראת המשחק, הולכים עם גרעינים, ואז גם לא זרקו חזיזים וזיקוקים. מהבית היינו שומעים את ה"ג-וווווו-ל" של ההבקעה או את ה"ווא---ווו" של הפספוס, ולפי זה יכולת לדעת פחות או יותר מה קורה.

"הם היו אמנם חוסמים לנו את החניה, אבל ידעת מראש שבשבתות משתיים וחצי עד חמש אתה לא יכול לצאת מהבית. כיום אנחנו צופים ששני המגדלים החדשים שנבנו על שטח האצטדיון, ושעוד מעט יאוכלסו, יגרמו לעומסי תנועה נוראיים כל הזמן, ולא רק פעם בשבוע או שבועיים, אלא יום-יום, מהבוקר עד הערב. מעבר לזה, המגדלים הללו מסתירים את הנוף לכל מי שגר על הגבעה הכי גבוהה בגבעתיים. עד שהם נבנו, תל אביב הייתה פרוסה לרגלינו. וחוץ מזה, יש גם העניין של רוח. ליד הבורסה ברמת גן למשל נוצרה מנהרת רוח בגלל המגדלים. אין ספק שהמצב שבו האצטדיון היה פה היה טוב יותר".

אצטדיונים בודדים בנוף

האם נכון יותר היה לשמור את האצטדיונים במקומם המקורי? לא מעט אנשי מקצוע סבורים שכן, ואומרים שבמקרים רבים ניתן להימנע לחלוטין מהוצאת האצטדיונים ממרכזי הערים בגלל חשיבותם למורשת העיר ובשל הנגישות הפיזית שלהם לתושבים. בעולם, הם אומרים, מטפלים במפגעים שסביב האצטדיונים באמצעות פתרונות משולבים של תחבורה ציבורית יעילה, קירות אקוסטיים, והרחבה שאינה כוללת הגדלה של השטח שעליו ניצב האצטדיון (דוגמאות לכך הן למשל השיפוץ וההרחבה של אצטדיון וומבלי בלונדון ואצטדיון המרקאנה בריו דה ז'נרו). אבל גם מבלי להיכנס לתפיסת העולם האמוציונלית של האוהדים, שתמיד מרגישים שהאצטדיון המודרני והמפואר לעולם לא יוכל להשתוות להילתן המיתולוגית של הטריבונות העבשות, הדשא הישן והמצהיב או חדרי ההלבשה המצחינים, קשה להתעלם מכך שהאצטדיונים החדשים (סמי עופר בחיפה והאצטדיון העירוני החדש בנתניה הם דוגמאות טובות במיוחד) נראים כאילו הם בעונש. תמיד בפאתי העיר. תמיד בודדים בנוף. תמיד מוקפים במגרשי חניה גדולים. מבני ציבור עירוניים שכל-כולם זועק מוות פרברי.

מגמת הפריפריאליזציה של האצטדיונים בישראל עומדת בסתירה למצב בארצות הברית ובאירופה, שבהן רבים מהאצטדיונים ומהיכלי הספורט הגדולים נטועים בתוך הערים. כפועל יוצא, הם צמודים למערכות הסעת המונים יעילות, כך ששיעור קטן מהמבקרים בהם מגיעים אליהם במכוניות. בישראל, לעומת זאת, המצב שונה בתכלית, וזו למעשה הסיבה שבגללה הועתקו כמעט כל האצטדיונים: לא רק שמערכות התחבורה הציבורית אינן יעילות באופן כללי, אלא שהן גם אינן פועלות בשבתות, ואין באופק שום תרחיש פוליטי שיאפשר זאת. תנאי הפתיחה הללו אינם מאפשרים בנייה של אצטדיונים שרוב המבקרים בהם יגיעו אליהם מבלי להזדקק למגרשי חניה ענקיים ומבלי ליצור פקקי תנועה ענקיים בבואם ובצאתם.

האדריכל הלל שוקן, שעמד בראש בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת תל אביב, אומר כי הוא מבין את הסיבה להוצאת האצטדיונים אל מחוץ למרכזי הערים. "האצטדיונים הללו הם אטרקציה גדולה לתנועת מכוניות בפולסים בודדים ומאוד צפופים: לפעמים זה שלוש שעות של גיהינום פעם בשבוע, וצריך לספק מקומות חניה למכוניות הללו. במדינה שמדברת על בניית מערכות הסעת המונים היית מצפה לפחות שימקמו את האצטדיונים בשולי העיר, במקומות שיש עתיד למערכת הסעת המונים שתגיע לשם; ושנית, שהתכנון יהיה כזה שמגרשי החניה שמתוכננים שם היום למצב שמערכת הסעת המונים עדיין לא קיימת, יהפכו בעתיד למגרשים לבנייה למגורים, לתעסוקה ולמסחר.

"לדעתי את הדברים הללו לא עושים. כשתכננו את אצטדיון טדי במלחה תכננו אזור שכולו מיועד למכוניות ויצרו שממה עירונית והרג של שטחים שיכלו להיות חלק מהעיר. נוסף על כך, כיוון שמבנה האצטדיון עצמו עובד בפולסים של שלוש שעות בשבוע, יש בו חללים ומרחבים שיכולים היו להיות מנוצלים כל השבוע - מתחת לטריבונות, למשל. בניין כזה היה יכול להיות בניין משולב בשימושים אחרים. אולי אפילו מגדלי מגורים על המבנה עצמו. אבל המחשבה המורכבת הזאת לא קיימת, וחבל. מה שקורה עם האצטדיונים בשולי הערים הוא שהם הפכו לשטחים מופרעים".

כדוגמה חיובית לשינוי ייעוד של אצטדיון ששכן ממש בלבה של עיר, שוקן מזכיר את פיאצה נאבונה המפורסמת ברומא. "פעם היה שם מעין היפודרום, ולכן יש לפיאצה צורה מיוחדת", הוא מספר. "אבל הרשת של הרחובות עוברת דרך הכיכר, ואנשים עוברים בה בדרכם מפה לשם גם בלי רצון לבוא אליה. הם סתם חולפים בה. בעיניי, המבחן למרחב ציבורי הוא שאנשים יכולים לעבור בו במקרה. במקרים שאני מכיר מישראל - הפרויקטים שנבנו במקום מגרש קטמון ובמקום אצטדיון ימק"א בירושלים, ואצטדיון וסרמיל בבאר שבע - נוצרו שכונות מגורים אקסקלוסיביות. גם בקטמון וגם בימק"א בנו קבוצה של בנייני מגורים, ויש שם כביכול מרחב של גינה ציבורית ביניהם, אבל בשני המקרים הן לא משרתות את הציבור העירוני אלא רק את האנשים שגרים בבניינים".

מתחם סגור או פתוח?

לגבי וסרמיל, המתוכנן להריסה, אומר שוקן כי "הבעיה יותר גדולה ופחות קשורה לעניין האצטדיון, אלא לכך שכיום מתכננים פה פרברים גבוהים. במקום לתכנן ערים שיש להן היתרון של חיים עירוניים תוססים ומגוונים ושל מפגשים מקריים עם אנשים, אנחנו מייצרים מתחמים שבהם בין בניני המגורים יש איזה מתחם ירוק שנחשב למאוד טוב, אבל בדרך כלל אנשים משתמשים בו מעט. אפשר לראות את זה בכל הארץ - בכפר סבא, בקריית אונו, בראשון מערב. בכל מקום זה קורה. פוטנציאלית באר שבע הייתה יכולה הייתה להפוך לעיר יוצאת מן הכלל, אבל היא לא מתרוממת בגלל התכנון שלה. המקום העירוני היחידי שמתוכנן טוב בבאר שבע זה העיר העתיקה, שעשו נגדה כל מאמץ להפוך אותה לעוד שכונה, אבל בגלל שהיא מתוכננת נכון היא החזיקה מעמד כמרכז החיים בבאר שבע, אם יש כאלה. יש באזור הזה עדיין כוח שקשור לאופן שבו האזור הזה תוכנן, והוא מתגבר על כל המכשולים ששמו בפניו".

עמוס דבוש, סמנכ"ל השיווק של חברת הבנייה י.ח דמרי, דוחה את הטענות לגבי בידודה של השכונה החדשה שתקום במקום אצטדיון וסרמיל מהמרחב העירוני. "זה לא יהיה סגור ולא יהיו שם שערים חשמליים. הכול יהיה פתוח וזה ידבר בשפה נכונה עם כל המבנים הסמוכים. באופן טבעי כשבונים מתחם חדש בתוך שכונות ישנות זה מן הסתם שונה בריווח, שונה בגבהים ושונה בסטייל, כי מה שתוכנן בשנות ה-60 וה-70 לא נראה כמו משהו שנבנה ב-2016. רואים את זה בהרבה פרויקטים חדשים שנבנים בתוך שכונות ישנות - מגדלי מגורים שלכאורה לא קשורים לכלום - אבל זה חלק ממה שקורה בעולם. אתה לא יכול לעצור את הקדמה ואת הפיתוח העירוני ואת קצב גידול האוכלוסייה. תהיה שם שכונת מגורים שתספק את כל השירותים לדיירים בה - ממוסדות ציבור דרך קאנטרי ועד פארק של 19 דונם בתוך השכונה עצמה".

יוסי שלו, סמנכ"ל-שותף בחברת ניהול הפרויקטים וקסמן גוברין גבע, שעד לפני שנה שימש כבכיר בחברת אזורים והיה מעורב בסגירת העסקה לבנייה על השטח של אצטדיון וסרמיל בבאר שבע, מסביר את המגמה מהזווית שלו. "בוא נדבר קודם כול על הקרקע של האצטדיון הישן, ואז נדבר על למה להעביר את החדש אל מחוץ לעיר", הוא מציע. "הקרקע של האצטדיונים הישנים נמצאת במרכזי הערים, ושווה הרבה יותר כסף מקרקע בשוליים. את הקרקע הזאת אנחנו קודם כול רוצים לנצל למגורים, ולא להרוס אצטדיון ישן ולבנות חדש על אותו מקום. עלויות הקרקע הן טובות ונכבדות, והן עושות מן הסתם הרבה כסף לרשויות המקומיות, שהן בדרך כלל הבעלות שלו. לגבי האצטדיונים עצמם, עדיף שהם יהיו בשולי הערים, כדי שההתקהלות ומקומות החניה יהיו שם, משום שאין בישראל עדיין תחבורה ציבורית ראויה שמביאה המונים לאצטדיונים. מפגע הרעש בעיניי הוא דווקא זניח כי מדובר בסך-הכול בשעתיים-שלוש בשבועיים, אבל ההמולה סביב המשחק הייתה מייצרת אי-נוחות פעם בשבוע-שבועיים.

"הסיבה להוצאת האצטדיונים אל מחוץ לערים היא תחבורתית. חד-משמעית. אם אתה מסתכל על אצטדיונים באירופה, אתה אמנם רואה שרובם נמצאים בלב הערים ובנייני מגורים נושקים אליהם, אבל התרבות שם היא שונה בעיקר בגלל הנגישות. לאצטדיונים באירופה לא מגיעים ברכב אלא כמעט אך ורק בתחבורה ציבורית. גם בארצות הברית זה ככה. בישראל התחבורה הציבורית היא הבעיה העיקרית שגורמת בסופו של דבר לאנשים להגיע ברכבים פרטיים, בסופו של דבר, לכל מקום שהם מגיעים אליו. מעטים האנשים שאפילו מתאגדים בשביל לנסוע יחד.

"כשאתה מוצא את עצמך עם כמות כזאת של אנשים אתה לא רוצה להתחיל לחפש חניה, וזה מה שהיה קורה לי כאוהד של מכבי חיפה, כשהייתי מתחיל לחפש חניה ברחובות של קריית אליעזר. התושבים שגרו סביב האצטדיונים הללו גם סבלו. בכל פעם שהיה אירוע היו חוסמים להם את החניות, והם לא היו יכולים להיכנס ולצאת מהרחוב בגלל המשטרה. תוסיף לכל זה את מצבם הרעוע של האצטדיונים הישנים, ותבין למה הם נדדו החוצה. בכל מקרה, אנחנו צריכים לברך על כך כאזרחים וכאוהדי כדורגל וגם כנדל"ניסטים, כי מדובר בקרקע יקרה".

שירים ושערים

כאן היו אצטדיוני העבר

אצטדיון הקופסא | נתניה

נפתח ב-1943, נהרס ב-2014

מועדון הבית: מכבי נתניה

אצטדיון קריית אליעזר | חיפה

נפתח ב-1955, נהרס ב-2015

מועדוני הבית: מכבי והפועל חיפה

אצטדיון וסרמיל | באר שבע

נפתח ב-1959, ייהרס (כנראה) ב-2016

מועדון הבית: הפועל באר שבע

אצטדיון ימק"א | ירושלים

נפתח ב-1933, נהרס ב-2004

מועדון הבית: בית"ר ירושלים

אצטדיון האורווה | פתח תקוה

נפתח ב-1967, נהרס ב-2010

מועדוני הבית: הפועל ומכבי פתח תקוה

אצטדיון המכתש | גבעתיים

נפתח בשנות ה-40, נהרס ב-2011

מועדון הבית: הפועל רמת גן